במקום להמשיך ולאחוז בהצעות לא ריאליות כגון יישום המודל הלובי או לחכות שטראמפ ישתכנע לגבי הצורך בתקיפה צבאית שאולי לא תגיע לעולם, על ישראל לחשוב בינה לבין עצמה פעם אחת ולתמיד – מהי באמת "עסקה טובה" מול איראן, כזו שתרחיק אותה באופן משמעותי מהיכולת שלה לייצר נשק גרעיני.
את ההפתעה שאחזה בראש ממשלת ישראל בעודו יושב בבית הלבן ולצידו נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מכריז על חידוש המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן, לא היה קשה לפספס. האמת, הפתעה זו הינה מובנת לאור תילי התילים של הציפיות שפיתחו בישראל לאחר בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב בנובמבר האחרון. נראה כי המחשבה הייתה שהפעם ארה"ב מתכוונת לתקוף או לכל הפחות לגבות תקיפה ישראלית כנגד מתקניה הגרעיניים של איראן ובכך לנצל את החולשה העמוקה של המשטר בטהרן כתוצאה מההישגים של ישראל במערכה כנגד ציר ההתנגדות וכן בעקבות התקיפה שביצעה ישראל באיראן ב-26 אוקטובר אשתקד.
ברור כי ישראל מתנגדת לניהול מו"מ עם טהרן, וההצגה של העמדה הישראלית לקראת המו"מ בין השליח המיוחד של הנשיא האמריקאי סטיב וויטקוף לבין שר החוץ האיראני עראקצ'י כ"יישום מודל לובי באיראן", קרי שזו תתפרק מכל נכסיה הגרעיניים איננה ריאלית, וזו גם הסיבה שארה"ב ויתרה גם היא על דרישה זו במסגרת המו"מ בינה לבין טהרן.
לעמדה הישראלית הנוקשה ביחס להסכם עם איראן יש מחיר משמעותי שישראל למדה על בשרה גם במו"מ לקראת הסכם הגרעין הקודם ב-2015. כאשר אתה מסרב לכל הסכם עם איראן או מגיע עם דרישות לא ריאליות אתה פשוט נשאר "מחוץ לחדר" והיכולת שלך להשפיע על המו"מ יורדת באופן משמעותי.
ברור שעסקה עם איראן היא בעייתית ולו בשל ההקלה הכלכלית המשמעותית שטהרן תקבל אם וכאשר יחתם הסכם, וכך גם ההשלכות ללגיטימציה הבינלאומית שלה שיקשו לאחר מכן לקדם כל מהלך להפלת המשטר, אבל מנגד ישראל עלולה, כמו ב-2015, למצוא עצמה במצב שבו היא לא משפיעה על ההסכם שיעצב את תוכנית הגרעין האיראנית לאורך שנים ארוכות. יתרה מכך, לאור התלות בממשל טראמפ אם הסכם כזה אכן יחתם, היכולת של ישראל בעתיד להשפיע על הממשל ביחסיו עם איראן היא קלושה.
לאור נתונים אלו, עדיף שישראל תנטוש את העמדה הלא ריאלית של יישום המודל הלובי ותכיר בעובדה שאם וכאשר ארה"ב תתקדם לעבר הסכם עם איראן, הסבירות לתקיפה באיראן יורדת דרמטית, ותחשוב מהו באמת "הסכם טוב" עם איראן, מנקודת מבט ריאלית, אשר באמת ימנע ממנה להגיע לנשק גרעיני. השלטון בטהרן, ללא היכולת להתקדם לנשק גרעיני, אמנם ימשיך להוות סכנה למדינת ישראל, אבל בוודאי לא סכנה קיומית, ולאור חולשת הפרוקסי, בדגש על חיזבאללה, יכולותיו לפגוע בישראל נפגעו בצורה משמעותית.
ברור שלצד חשיבה זו נכון לקדם את התיאום הצבאי מול ארה"ב למקרה של קריסת המו"מ ולשמר אופציה צבאית אמינה מול טהרן, אבל אי אפשר לבנות את כל המדיניות הישראלית רק על האופציה הצבאית. ההתנערות של "גורמים ישראלים" מאחריות לפיצוץ בנמל בנדר עבאס רק ממחישה את התלות הישראלית בממשל טראמפ ואת החשש מלהיתפס כמי שמבקשים לפגוע בסיכויי ההסכם. אם אכן כך הדבר, אזי ברור שללא גיבוי אמריקאי (שהולך ומתרחק בכל סבב מו"מ בין איראן לארה"ב) הסבירות למהלך צבאי איננה גבוהה "בלשון המעטה".
נכון שנכונות להסכם שכזה תאלץ את ישראל לאפסן את "אשליותיה" בדבר שינוי משטר באיראן, אבל האלטרנטיבה של "לקבל הסכם מוגמר" ללא יכולת להשפיע עליו חמורה פי כמה. ישראל בהחלט יכולה לסייע לארה"ב בניהול ההסכם, בעיקר לאור חוסר הניסיון של הנושאים והנותנים האמריקאים בממשל טראמפ, ולהדגיש סוגיות קריטיות בכל משא ומתן עתידי, לדוגמא הצורך לקבע מגבלות ללא תפוקת זמן, הגבלה דרמטית של רמת ההעשרה באיראן, הוצאת כלל החומר המועשר, פירוק כלל הצנטריפוגות המתקדמות, חזרת הפיקוח החודרני, שיפור הנספחים העוסקים בפעילות בממד הצבאי הגרעיני ועוד. האמנם הסכם על בסיס העקרונות הללו לא ישרת את האינטרס הישראלי?
הכותב הוא חוקר עמית בתוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי. שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון
הסרטון בכתבה פורסם לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]