המילואימניק שכבר השלים 400 ימי מילואים עומד מול צו חדש. העסק שלו על סף קריסה, בת הזוג כורעת תחת העומס הנפשי והכלכלי, והילדים כבר לא זוכרים מתי אבא היה בבית לאחרונה. מצד אחד - חובה לאומית ברורה, ואיך אומרים לחברי הצוות שאני לא אגיע. מצד שני - השאלה המטרידה: האם המשימה ראויה למחיר העצום? האם זו באמת הדרך להחזיר את החטופים? האם אני כלי על שולחן השחמט של השלטון?
חיילים בסדיר שואלים אותי: “מה עושים כשהמשימה נעשית פחות ופחות ברורה? כשהמטרה מיטשטשת, כשברור שגם המפקד לא באמת יודע מה המטרה?".
מלחמות, בייחוד ארוכות וטראומטיות כמו זו שאנו חווים, משנות חברות מן היסוד. ישראל של אחרי המלחמה הזו תהיה ישראל אחרת לחלוטין. השאלה היא - איזו ישראל? האם נהיה חברה מפוחדת, מבוצרת ומקוטבת יותר? או שנצא מחוזקים, מלוכדים ומחויבים יותר לערכי הדמוקרטיה והצדק? הבחירה האמיתית שלנו עכשיו היא לא בין ימין לשמאל, בין מלחמה לשלום, אלא בין שתיקה להשמעת קול. בין הימנעות מבחירה ובין נטילת אחריות אישית. בין לקבוע מי ינהיג אותנו ולאן ובין לא להתערב. כי בסופו של יום, דווקא בזמנים של דילמות בלתי אפשריות נדרשת אזרחות אמיצה. דווקא כשאין תשובות נכונות - חשוב להשמיע את קולנו. לא להיכנע לפחד מלהיות “לא פטריוטים” או “תומכי האויב”. להבין שהמורכבות היא חלק מהמציאות, אבל אסור שתשתק אותנו.
התרעות פיקוד העורף