אני לא רוצה בכלל לדמיין מה הוריי, אחרי שאיבדו את כל משפחתם והביאו אותנו מליטא למדינת היהודים שיש לה צבא אמיץ ונחוש, מדינה המהווה מקום בטוח לעם היהודי, היו חשים היום לנוכח החידלון והרפיסות של מי שצריך להגן עלינו, להושיע בעת צרה, לחלץ ממצוקה. אני מסתובבת בעולם ומספרת לכולם בהרצאות שלי, במפגשים האישיים, איזו מדינה נפלאה יש לנו. אני יודעת שזה נכון, זה פועם בי. אני מכירה את האנשים, הצעירים, עם העיניים הבוערות, עם האהבה למקום, לרגבי המולדת.
אני מאוהבת במדינה שלי, ממש ככה. בשקדייה הפורחת, ברקפת ובכרכום, בחצב שמבשר את הסתיו, בשקיעות בכנרת, בפעוטות בגן ששרים בקול גדול "שמחה רבה אביב הגיע", באווירה המתוקה ובשקט המיוחד של יום שישי לפנות ערב כשהשבת נכנסת. לא רואה את עצמי נקרעת מכאן. לכן קורע לי את הלב שצעירים שרואים שדרכון זר מציל אותך ממוות, פוזלים החוצה, מבקשים רילוקיישן, או נוסעים לשנה־שנתיים ופשוט לא חוזרים.
"אנו בשעה היסטורית", אומרים לנו הפרשנים חמורי הסבר. ואני אומרת שכל שעה היא שעה היסטורית, כאן במזרח התיכון. כל שנה ו"גיבוריה" – מפרעה, חוסני מובארכ, רג'פ טאיפ ארדואן, יאסר ערפאת ואחמד א־שרע. הם קמים ונופלים, ואנחנו, מאז ימי דוד בן־גוריון, האי הפורח במדבר המהווה עבורם אתגר וגם מושא לקנאה.
עכשיו, יותר מתמיד, דרושה תבונה מדינית. לא עוזרות יותר להטוטנות פוליטית או דחיינות מתוחכמת. צריך ראייה רחבה, לקרוא מגמות ולרכוב עליהן, ולהתחבר לכוחות שיכולים להוציא אותנו מהבוץ הטובעני שנכנסנו אליו. עכשיו הזמן לגלות אומץ לב, להתעלות מעל החישובים הקטנים, לדפוק על השולחן וליצור קואליציות גלובליות ואזוריות של תקווה, של עתיד, של המחר. וגם להיפרד ממשקולות שמפריעות לתהליך הגדול, פשוט להשאיר אותן ביום האתמול – ולהוביל קדימה את העם הנפלא שלנו אל עתידו הטוב.
התרעות פיקוד העורף