החלטת הקבינט בעניין הכנסת הסיוע קשה ולא הוגנת. אך כדיפלומט לשעבר אני מבין שלפעמים, כדי לשמר ולקדם את האינטרסים החשובים, חייבים לקבל החלטות קשות ורעות. נדמה שהגענו לצומת של בחירה בין שתי החלטות רעות, האחת גדולה והאחרת קטנה. הרעה הגדולה היא סיום המלחמה בלי להכריע את חמאס ובלי לשחרר את החטופים. הרעה הקטנה יותר היא הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, שעלול להגיע לידי המחבלים. הכנסת הסיוע נועדה למנוע הפעלת מכבש לחצים בינלאומיים עלינו, אולי חלילה בתוספת סנקציות. מי שחושב שאפשר להתעלם מהמציאות בתקווה שהצדק המוחלט ינצח, הוא תמים במקרה הטוב ואוויל במקרה הרע.
רוב אנשי המחנה הלאומי אינם מבינים את המגבלות שבמסגרתן ממשלה וקבינט פועלים. מבחינתם, מדינת ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. וההוכחה לכך, כביכול, היא העובדה שמלחמת “חרבות ברזל” כבר נמשכת מעל שנה וחצי, בניגוד לדעת העולם ועל אף לחצים בינלאומיים. אך העובדה שהמלחמה נמשכת זמן כה רב היא תעודת כבוד לניהול המערכה המדינית עד כה.
לאחרונה הלחץ המדיני הלך והתעצם. הליגה הערבית, האו”ם, האיחוד האירופי, מנהיגי מדינות ואפילו ידידינו בארצות הברית דרשו מישראל להכניס סיוע הומניטרי כדי למנוע רעב ברצועה. גם מול לחצים אלה הצליחו נתניהו ושותפיו להתמודד, אבל עכשיו הגענו לקו האדום. בנקודת הזמן הנוכחית כלל לא חשוב אם אנחנו צודקים (ברור שכן) או לא. חשוב שנקדם את האינטרסים שלנו. כדי לקדם אותם, עלינו לשלם מחירים עבור המשך ניהול המלחמה. בבחירה בין הפסקת המלחמה והשארת חמאס בשלטון ובין הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, אין ספק מה עדיף.
ולכל ה”חכמים” שמסבירים לכולנו מה נכון ומה לא נכון, כדאי לומר את המובן מאליו: תסכול איננו מדיניות. ומדינאות היא מקצוע. בדיוק כשם שפיקוד צבאי הוא מקצוע. כפי שלא הייתם נותנים לאדם חסר ניסיון בתחום הצבאי לנהל מלחמה, יש למנוע מאנשים שאין להם מושג ירוק במדינאות לנהל את המדיניות שלנו, ודאי בזמן מלחמה.
התרעות פיקוד העורף