מה שמחבר בין שתי הסוגיות הוא המלכודת הפוליטית שבה מצאו עצמן מפלגות הימין והמפד"ל, שהייתה מזוהה עם הימין, בממשלת שרון השנייה, ואליה נקלעו הסיעות החרדיות בשנה האחרונה. מבחינתן של יהדות התורה על פלגיה וש"ס, הימנעות הממשלה מקבלת חוק ההשתמטות היא בגדר תוכנית ההתנתקות של האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל לפני 21 שנה. קו פרשת המים. קו אדום.
בין הרע לגרוע
המלכודת שאליה נקלעו הסיעות החרדיות היא בחירה שנאלצים מפעם לפעם לבצע ראשי מפלגות קטנות ובינוניות. הברירה בין הרע לגרוע, בין הישארות בממשלה שפועלת בניגוד מוחלט לערכים של ראש המפלגה ושל בוחריו לבין הפלתה ועלייתה של ממשלה גרועה בהרבה מבחינת המפלגה.
כך למשל פרישתה של התחיה מממשלת שמיר ב־1992 בעקבות ועידת מדריד הובילה בסופו של דבר להקמת ממשלת רבין־פרס ולהסכמי אוסלו. התנגדותו של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חנן פורת, להסכם וואי ב־1998 הובילה להפלת ממשלת נתניהו ולעלייתו של אהוד ברק, שניסה לקדם הסכם קמפ דיוויד 2, אלא שלא הצליח.
פגיעה בחומות האוטונומיה
כל מי שמסביר ומתרץ שאין היתכנות לגיוס חרדים, כי אם הממשלה תתפרק יגיע הזאב בדמות בנט־ליברמן־לפיד־גנץ ויעניק לחרדים תמורת שלטון עד חצי המלכות, מטעה במודע. נכון שגנץ מגמגם, אבל בנט ולפיד, שלא לדבר על ליברמן אשר אצלו הסוגיה היא ספינת הדגל, מחויבים לשוויון בנטל. בנט, שאינו מרבה להתבטא בסוגיית הגיוס, כבר קבע עמדה חד־משמעית. עבור הסיעות החרדיות כל ממשלה חלופית גרועה כפליים מזו הנוכחית. אם כן, למה לפרק?
איך אמר ליברמן? סמוטריץ' לא יפרוש גם אם נתניהו יחליט להחזיר את הכותל המערבי. צדק, משום שמפלגתו של סמוטריץ' צללה עמוק מתחת לאחוז החסימה. אך הסכנה האלקטורלית אינה אורבת לגולדקנופף, לגפני ולדרעי. הסיעות החרדיות עשויות להתחבט, להאריך את האולטימטום ולנקוט טקטיקות שונות כפי שנקטו האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל בממשלת שרון השנייה (ראו האדמו"ר מגור, דגל התורה וש"ס). ועם זאת יש להן סיבה לפרוש, גם אם החלופות גרועות בהרבה.
התרעות פיקוד העורף