אל מול האופוזיציה הכושלת בהיסטוריה של ישראל: הישועה תגיע מבנט וליברמן

בנימין נתניהו לא היה יכול לחלום על אופוזיציה נוחה יותר מזו העומדת מולו כעת בכנסת ישראל. שנה ותשעה חודשים מאז אסון 7 באוקטובר והמחדל הנוראי של הממשלה שבראשותו, ועדיין הוא יושב על כיסאו בבטחה, נינוח עד כדי כך שיש לו זמן גם למרוח ולגרור את מלחמת עזה, וגם לשלוח את עבדיו לכרסם עוד יותר במערכת המשפט ולהמשיך בניסיון ההפיכה המשטרית, אותו ניסיון שקרע את העם לגזרים.

למרבה הצער, נראה כי חלקים רבים באופוזיציה נרדמו בשמירה. מתחילת כהונתה של הממשלה הזו וההתנפלות שלה על מערכת המשפט, דרך אסון 7 באוקטובר, האופוזיציה אינה מצליחה להתעלות לגודל השעה. היא מפולגת, מסורבלת ואיטית. לעיתים נדמה כי הרימה ידיים, והיא פשוט ממתינה בשקט ובהכנעה למועד הקבוע של הבחירות. אולי יש גם כאלה, ביש עתיד למשל, שנהנים ממצבה הנוכחי של מפלגתם, 24 מנדטים, וחוששים מהבאות כשלפי הסקרים היא מתרסקת לרבע מכוחה. יש באופוזיציה אנשים ראויים וטובים, וחלקם אף מנסים, אבל אף אחד מהם אינו אוחז סכין בין שיניו כדי להתמודד כראוי עם המציאות הפוליטית הכאוטית.

לו היו חברי האופוזיציה פועלים בשיתוף פעולה, עומדים בחזית המחאה ומניעים את הציבור, לא רק בציוצים ובריאיונות נינוחים באולפנים אלא בשטח ממש, אפשר שהתוצאות היו אחרות. המוחים, גם אם התקבלו באהדה, נותרו בסופו של דבר לבדם בשטח, ומלבד חברי כנסת בודדים, עיין ערך נעמה לזימי, איש מהאופוזיציה לא תמך בהם. יתרה מכך, אנשי הימין השפוי לא ממש תמכו במוחים ובזאת הפחיתו מכוחה של המחאה. וכך, לצד הממשלה הגרועה ביותר שהייתה אי פעם בישראל ניצבת האופוזיציה הכושלת ביותר.

על הימין הלאומי הליברלי לזנוח את מסך העמימות ולהציג את עמדותיו בלי להתנצל – אלה יבדלו אותו מהימין הרע השולט בממשלה. בניגוד למה שנראה, לאומיות וליברליות אינן עומדות בסתירה זו לזו, וכפי שזכותו של הפרט לחירות ולאוטונומיה, כך זכותו של לאום להגדרה עצמית מובהקת. לכן, הימין הלאומי־ליברלי צריך להדגיש את הלאומיות היהודית ולכבד אותה, לדחות על הסף רעיונות כמו מדינת כל אזרחיה, ולהגביר את המשילות שקרסה בנגב, בגליל, ובאופן אחר במגזר החרדי. עליו גם להציג עמדה נחרצת נגד חזרה לגבולות 67’ ולפעול בעוצמה לשמירה על ביטחון ישראל.

מהעבר השני, על הימין השפוי לשמור מכל משמר על חירויות הפרט, למנוע את הפגיעה במערכת המשפט, ולחוקק סוף־סוף את חוק יסוד החקיקה שיסדיר אחת ולתמיד את היחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והרשות המבצעת. על הימין הזה גם להפנים כי אל מול מכונת הרעל עליו לפעול בנחישות תוך גילוי מנהיגות חזקה ובלתי מתפשרת.