העם הזה, הרודף צדק ושלום, פגש בישות אידיאולוגית רצחנית שהציבה לעצמה מטרה אחת – השמדת ישראל. ישות שהפכה את המוות, כולל של ילדיה, לכלי נרטיבי שמקדש את השהיד, שונא חיים וחי למען הרס וחורבן.
אנשי חמאס אינם לוחמים. הם לא "מורדים" ולא "פעילים". הם ברברים המשתמשים באינטרנט כדי להפיץ שנאה ורוע, להעלות סרטונים של אונס, להרעיב חטופים ולצלם את מעשי הזוועה שלהם.
אל תאמינו למי שמספר לכם שהמאבק הוא על קרקע. המאבק הוא דתי קיצוני, על עצם קיומו של הטוב מול הרוע. ישראל אינה נלחמת בפלסטינים, אלא בחמאס – פלג אסלאמיסטי שטני שהרס כל תקווה לפתרון, כינה את אוסלו "בגידה", טבח בילדים בשדרות, רצח מוזיקאים במסיבה, והתעלל בקשישים ברשע מעורר פלצות.
כשם שמדינת ישראל רדפה את הנאצים הגרמנים עד חורמה, כך יש לרדוף את כל מחבלי חמאס. כל מי שהשתתף בטבח, כל מי שפרץ גדר, כפת ילד, דרך על אישה, ירה בזקן, אנס נערה – דמו בראשו. אין פה מקום ל"פיוס". אין הבנה כלפי רשע. אין דיאלוג עם מפלצות שטובחות בתינוקות.
לעקור מהשורש
יש לחסל את בני העוולה עד האחרון שבהם, לסגור את בתי הספר שמלמדים שנאה, לעצור את תעשיית התעמולה, לייבש את המימון הקטארי – ולבנות מחדש מציאות שבה הילד הישראלי חי בביטחון. במלחמה הזו אין מקום לפשרות. כי לא ניתן למחול על הרשע הצרוף הזה. יש שיאמרו שזה לא יביא את הנרצחים חזרה. נכון, אבל אם לא ננקום, נבגוד בזיכרון הנרצחים.
כיצד ניתן לשוב לחיים "נורמליים" כל עוד רוצחיהם חיים? 7 באוקטובר הוא טראומה לאומית, אבל גם רגע של התעוררות. הטראומה חשפה את השקר של "רגיעה", את השקר של "הסדרה". היא הוכיחה שחמאס, ממש כמו דאע"ש, כמו אל־קאעידה, אינו פרטנר לדו־שיח – אלא אויב.
רק חיסול טוטלי של חמאס – כולל גירוש הנהגתו, מיטוט גדודיו, שלילת יכולותיו הפיננסיות והתקשורתיות - הוא המענה המוסרי. זו אינה נקמה מתוך שנאה, אלא מתוך אהבת החיים. מתוך מחויבות לאמת, למוסר ולצדק. לעולם לא יהיה שלום עד שנמחה את הרוע.
ישראל תקום מהזוועה, ותאמר: לעולם לא עוד. כי עם שמוכן למחול על אונס ילדות, אינו ראוי להיקרא עם. עם שנוקם את דם ילדיו – הוא עם שחי ומאיר את העולם באור של צדק וחמלה.
התרעות פיקוד העורף