לפני יותר מעשור, בשנת השירות שלי בנוער העובד והלומד, לקחתי חלק במבצע "חום אנושי" לאיסוף מזון, משחקים ובגדים לילדי סוריה. הימים היו ימי השיא במלחמת האזרחים בסוריה, ומאות חניכי הנוער העובד מרחבי הארץ ריכזו ציוד בסניפי התנועה, שנאסף ונשלח אל רמת הגולן.
האופרציה גררה תגובות רבות בשיח הציבורי. לצד דברי שבח, עלו גם האשמות בדבר סיוע לאויב, "עניי עירך קודמים", ולגלוג על הנאיביות של בני הנוער. אבל אנחנו, כמדריכים, דיברנו עם החניכים שלנו על החובה לא לעמוד מן הצד, להושיט יד לבני אדם ממצוקה, ולפעול ולקוות לעתיד טוב יותר של שלום, רחוק ככל שיהיה.
שאדי, שאביו נלחם ביום כיפור ברמת הגולן, ממש כמו סבא שלי, הוא הסורי הראשון שמגיע לכנסת מאז שנת 2006. הוא סיפר כיצד בימי מלחמת האזרחים היה מנהל בית חולים בחל'ב, ולאחר שברח ממשטר אסד החל לארגן את המבצע להעברת סיוע הומניטרי מישראל לסוריה, אותו סיוע ממש שעזרתי לאסוף ולשנע לפני שנים. "מיליוני סורים ראו זאת", אמר מרטיני לחברי הכנסת, "והם היו אסירי תודה שישראל עשתה דבר כזה. לעוצמה רכה יש השפעה עצומה".
ואני, שעד אותו רגע הייתי עסוק בצורה קדחתנית בתמלול הדוברים בשדולה, בדאגה ללוחות זמנים, ובשאר ההיבטים הטכניים, עצרתי וחשבתי על כל אותם מאות בני נוער, לפני שנים, שהגיעו עם שקים עמוסים בגדים וצעצועים, שימסרו לילדים סוריים עלומי שם בצד השני של הגדר.
וחשבתי על כך שדווקא בתקופה של מלחמה מדממת, של מבצעים צבאיים מזהירים, ושל פגישות מדיניות בחשאי, השלום אינו רק תוצאה של עוצמה צבאית ושל דיפלומטיה ממולחת, אלא גם של המון מחוות ומעשים קטנים של רצון טוב, שמצטברים על פני שנים, בלתי נראים כמעט, אבל שמייצרים אדוות שקשה לאמוד.
התרעות פיקוד העורף