לא רק אצל הדמוקרטים: קולות אנטישמיים נשמעים במפלגתו של טראמפ

על פי כמה מהדיווחים בתקשורת, הפגישות בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל לא הניבו תוצאות קונקרטיות מיוחדות. ייתכן כי הרושם הזה מוטעה, ובכל מקרה, הביקור היה חשוב כי הוא הפגין שוב את האינטרסים המשותפים של שתי המדינות ושל שתי ההנהגות, דבר שבא לביטוי עוד קודם לכן בהצהרות התמיכה של הנשיא טראמפ בנתניהו.

אם ההצהרות האלה עוררו ביקורת בישראל, בטענה להתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, הרי שאין השוואה בינן ובין מסע ההכפשות שמתנהל בארצות הברית נגד ישראל, בטענה להשפעה כביכול של ישראל על החלטות ארצות הברית. החלטות אלה, לדברי הטוענים, אינן משרתות את האינטרסים של ארצות הברית, אלא את אלה של ישראל.

בימין האנטישמי והאנטי־ישראלי במפלגתו הרפובליקנית של טראמפ מרמזים שישראל מובילה אותו ואת ארצות הברית באף, שהמודיעין הישראלי ידע שאיראן איננה קרובה ליצור נשק גרעיני ושמטרתה האמיתית של ישראל הייתה לסכל את המשא ומתן הדיפלומטי בין וושינגטון לטהרן. ברקע המסע הזה עומד המאבק האידיאולוגי והמעשי בין מחנה בדלני ולאומני שרואה עצמו כשומר הגחלת של רעיון MAGA (“החזירו לאמריקה את גדולתה”) ובין אלה במפלגה שדוגלים, בין היתר, בהמשך התפקיד הבינלאומי של ארצות הברית. התוקפים יודעים בדיוק על אילו נימים לפרוט: כפי שטראמפ מאוד לא אהב שבתקשורת הציגו אותו ככנוע בפני אילון מאסק, הוא עוד פחות יאהב להיראות כמי שנתון להשפעת ישראל.

עד עכשיו טראמפ לא נפל במלכודת הזאת, ונקווה שכך זה יימשך. אחד מדובריו הראשיים של המחנה הזה, איש תקשורת בשם דייב סמית, התבטא כך בהתייחסו לפעולה צבאית אמריקאית נגד איראן: “זו בגידה בכל מה שטראמפ הבטיח”. חברת הקונגרס מרג’ורי טיילור גרין שמתנגדת גם לסיוע הביטחוני לישראל, הוסיפה ”כל מי שמרייר בתקווה שארצות הברית תהיה מעורבת במלחמה בין ישראל לאיראן איננו אמריקה תחילה”.

היא גם תקפה ארגונים יהודיים ונוצריים תומכי ישראל בקונספירציות ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. דמויות בולטות אחרות במחנה MAGA הן איש הטלוויזיה טאקר קרלסון שאירח בתוכניותיו אנטישמים ידועים ומכחישי שואה וקרא לארצות הברית “לנטוש את ישראל”, וסטיב באנון, יועצו לשעבר של טראמפ, שבאחד מנאומיו קבע ”יהודים שאינם תומכי MAGA הם אויבים מבפנים”.

קולות ונטיות מסוג זה היו במפלגה הרפובליקנית גם בעבר, אך מה שחריג ומדאיג במיוחד היום הוא שצעירים רבים שותפים לגורמים הבדלניים והאנטי־ישראליים במפלגה ובציבור בכלל. הם אינם הרוב, ומולם ניצב, בין היתר, הגרעין האוונגליסטי תומך ישראל, אך אם הצעירים האלה ומחנה MAGA בכלל מסמנים את עתיד המפלגה הרפובליקנית, אי אפשר להתייחס לכך בשאננות.

תמונת מראה כמעט מלאה לעמדות האנטי־ישראליות ולעיתים האנטישמיות, אף שממניעים אחרים, קיימת במפלגה הדמוקרטית. גם שם מתרחש מאבק פנימי הולך ומתלהט בין הרוב הוותיק, בהובלת הסנאטורית אליסה סלוטקין ממישיגן, לשמאל הפרוגרסיבי הקיצוני שקיבל לאחרונה זריקת עידוד מניצחונו בבחירות המוקדמות לראשות עיריית ניו יורק של המועמד האנטי־ישראלי והפרו־חמאסי זוהרן ממדאני. מה שמדאיג במיוחד גם כאן, עוד יותר מאשר במפלגה הרפובליקנית, הוא אחוז גבוה של צעירים תומכי המפלגה הדמוקרטית, כולל יהודים, שמזדהים עם העמדות של השמאל הרדיקלי.

האנטישמיות והאנטי־ישראליות של הימין והשמאל התאחדו. האנטישמיות בשמאל איננה תופעה חדשה, וכפי שכתב ההיסטוריון הבריטי־יהודי סימון שאמה, היא טבועה עמוק בתודעת השמאל, בוודאי הרדיקלי, מאז המהפכה הצרפתית. לכל אורך ההיסטוריה, גורמים פוליטיים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, הטילו על היהודים אשמות שווא של אחריות לאסון כזה או אחר — מהפצת “המוות השחור” ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. המסקנה מכל אלה איננה שישראל יכולה או צריכה להתנתק מהעולם, ובוודאי לא מארצות הברית, אלא שהיא צריכה להשקיע יותר מאמצים, ולמנוע יותר מעידות, כדי לסייע לאותם גורמים בעולם שעדיין עומדים מול אלה המסכנים אותנו וגם אותם.