49 שנה אחרי מבצע אנטבה, רגע השיא של המלחמה בטרור העולמי, ניצבת שוב ישראל בראש המאבק מול פני הרוע, ומבינה כי היא חייבת להוכיח לעולם כי הטרור לא יכריע אותה, גם הפעם.
מבצע אנטבה - פעולת החילוץ הנועזת בעולם, שבה שחררה מדינת ישראל עשרות בני ערובה שנחטפו על ידי טרוריסטים פלסטינים והוחזקו באוגנדה תחת חסות משטרו של אידי אמין, היה רגע מכונן לא רק בתולדות הביטחון הישראלי, אלא גם בגיבוש תפיסת עולם כוללת לגבי התמודדות עם טרור.
בנימין נתניהו, אחיו של גיבור ישראל, יוני נתניהו ז"ל, שנפל בפעולה לחילוץ החטופים באנטבה, לקח על עצמו את המלאכה של גיבוש התורה העולמית המודרנית של מלחמה נגד טרור. הוא עיבד את התורה כולה בספרו שיצא לאור בשנת 1986, "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" , שהפך לרב-מכר עולמי.
14 שנים לאחר פרסום ספרו של נתניהו, ניצבה ישראל מול גל טרור חסר תקדים: מאות הרוגים – גברים, נשים וילדים שנרצחו בפיצוצים באוטובוסים, במסעדות ובמרכזי קניות. שיא האימה הגיע ב"מרץ השחור" של 2002. למעלה ממאה ישראלים נרצחו , בהם 30 קורבנות בליל הסדר, בפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה. באותו הרגע להנהגה בישראל נפל האסימון: מדיניות ההכלה – נכשלה.
צה"ל גויס במלוא העוצמה במטרה למגר את תשתיות הטרור הפלסטיני, לבלום את גל הטרור ולהחזיר את הריבונות הביטחונית של ישראל ביהודה ושומרון – לנצח. ישראל כבשה מחדש את מוקדי הטרור, פירקה את התשתיות, עצרה אלפי מחבלים והכריעה את מחבלי הרש"פ והחמאס, בגיבוי ובסיוע איראני – ובהכוונה של הארכי טרוריסט , ערפאת.
לפני ימים ספורים, באחת מתוכניות הפודקאסט הביטחוניות, טען בכיר לשעבר בקהילת המודיעין של ישראל כי הלקח המרכזי ממבצע חומת מגן ומההכרעה באינתיפאדה השנייה הוא הצורך בהקמת "גוף חליפי" שישלוט ביהודה ושומרון ויתאם את הפעולות נגד הטרור. בתרגום פשוט: הרשות הפלסטינית.
אלא שטענה זו משקפת עיוורון אסטרטגי מדאיג, שחוזר ונשמע בשנים האחרונות וגם היום מפי חלק מהבכירים לשעבר, אלה שמנסים לשווק לציבור את הרשות הפלסטינית כפתרון הנכון גם בעידן שלאחר ה־7 באוקטובר. מדובר באותה רשות שעמדה, הלכה למעשה, בלב התשתית הטרוריסטית שפעלה נגד ישראל מאז הסכם אוסלו , החל מספטמבר 1993, דרך האינתיפאדה השנייה, ועד היום גם תחת שלטונו של אבו מאזן, ראה הפיגוע רק בשבוע שעבר אותו ביצעו קצינים של הרש"פ.
הבכיר שכח עובדה מהותית: הרשות הפלסטינית לא רק כשלה בבלימת הטרור היא הייתה שותפה לו. גדודי חללי אל-אקצא, זרועה הצבאית של פת"ח, פעלו יד ביד עם חמאס והחזית העממית. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עצמם היו מעורבים ישירות בפיגועים, לא כמקרה חריג, אלא כחלק ממדיניות שקטה אך עקבית. כל ניסיון להלבין את הרש"פ או לייחד לה תפקיד "חליפי" בשיקום עזה או בגדה איננו אסטרטגיה. זו אשליה מסוכנת בדומה ל"חמאס מורתע".
גם מול חיזבאללה נבחנה תפיסה כושלת אחרת לפיה נסיגה חד־צדדית ו"סוף לדרישות" יובילו ליציבות. הנסיגה מלבנון בשנת 2000, שהוצגה כמהלך מדיני־מוסרי, התפרשה ברחבי המזרח התיכון ככניעה. איראן, חיזבאללה ושאר השחקנים באזור הבינו את רוח הדברים וישראל מצאה את עצמה שוב ושוב נבחנת מול פרובוקציות: מחטיפת החיילים בהר דב ועד מלחמת לבנון השנייה.
אלא שבמקום להסיק את המסקנות, ישראל המשיכה להכיל. היא אפשרה לחיזבאללה להתחמש, לבצר ולבנות את כוחו עד שהפך ,בעזרתה האדיבה של טהראן, לארגון הטרור החמוש ביותר בעולם. גם כאשר הארגון הציב אוהלים בשטח ישראלי, מעבר לקו הכחול, המדינה בחרה בשתיקה ובאיפוק. חיזבאללה, מצדו, הפנים את המסר: ישראל תכיל גם את זה.
לראשונה זה שנים, הארגון הוא שנאלץ "להכיל" קיבל על עצמו הפסקת האש, שנכפתה עליו לא רק בהסכם, אלא דרך עובדות בשטח. הפחד ממחיקה צבאית, פוליטית, ואף חברתית בתוך לבנון החזיר אותו לעמדת מגננה. הקונספציה קרסה. ישראל לא הכילה יותר, יזמה והכריע.
נדמה כי בזירה הפוליטית בישראל החשש מהצלחת יתר ישראלית - מחיסול מוחלט של חמאס, חיזבאללה או מנגנוני הטרור של איראן - נובע מחשש לקריסת קונספציה אחרת, אותו מנסים במשך שנים להחדיר לשיח הציבורי – "אין פתרון צבאי לטרור" ו"חייבים לקיים דיאלוג מולו".
אך המציאות מלמדת אחרת. מאל-קאעידה, דרך דעאש, הרש"פ וחיזבאללה - לטרור יש מענה. העקרונות לכך נכתבו כבר ב-1986, ויש ליישמם בעיניים פקוחות גם היום. העקרונות נכתבו בדם לפני 49 שנים והם נכונים למאבק הקיומי של ישראל, שאות הפתיחה אליו ניתן ב-7 באוקטובר - עם הטרור לא מתנהלים, לא מכילים ולא מפייסים. את הטרור מכריעים.
התרעות פיקוד העורף