כל מי שמסתכל על ישראל בשנת 2025 מוצא לפניו את המהדורה המתקדמת והמעודכנת של מלחמות היהודים מודל 2.0. במילים אחרות, אנחנו יודעים לעשות את זה יותר מהר, יותר גרוע ויותר עצוב.
האיוולת שבהחלפת מנעולים במשרד שר המשפטים שייכת באמת לעידן של הרשל'ה מאוסטרופולי. למי שלא למד את תולדות היהדות החסידית במזרח אירופה נזכיר כי מדובר במיתולוגיה יהודית על בדחן וליצן החצר שהצליח להטעות ולהערים על עשירים, פריצים ורבנים, באמצעות בדיחות תפלות וחוכמת חיים. האיש של יריב לוין שהעלה את הרעיון והאחרים שביצעו - עולים על חברנו הרשל'ה.
של מי היה הרעיון להחליף מנעול בלשכה המשותפת כדי למנוע כניסה של אחד השותפים? אפילו בעלי בתים בתל אביב מהססים לפני שהם מחליפים מנעול כאשר הם רבים עם הדייר או הדיירת. אפשר לדבר, לשוחח, להסביר. המילים הללו נעלמו מהלקסיקון הישראלי. נשאר רק חרון אינסוף שאין לו גם הסבר אנושי.
בין שתי לשכות
לא רחוק מזירת המנעולים מחליפים שר הביטחון והרמטכ"ל הצלפות הדדיות. מאבקי כוח בין בעלי התפקידים האלה ידועים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מערכת הביטחון, כולל צה"ל, היא הגדולה, החזקה והעשירה ביותר. משאביה, במיוחד בעת מלחמה ממושכת, הם בלתי מוגבלים.
ברור שהאנשים המובילים אותה מרגישים את הכוח ולעיתים גם מתבלבלים ומשתמשים בו שלא לצורך. המקרה של ישראל כ"ץ הוא כזה. הזדמן לי בחיי המקצועיים לעבוד בקומה המשותפת הזו של שר הביטחון והרמטכ"ל.
באופן מסורתי מפרידים ביניהם כמה עשרות מטרים שאותם אפשר לחצות ברגל, וכמובן אפשר גם לדבר בטלפון. החוכמה היא לנהל את השניים בשקט, בהיגיון ובהבנה. אחרי הכל אמור להיות אינטרס משותף לשניהם; ביטחון ישראל וביטחון עם ישראל.
הרמטכ"ל נהג לעגון בחדרו בדרכו לשר, והשר נהג לשלוח אותו לשליחויות מיוחדות ללשכת הרמטכ"ל כדי להסיר אבני נגף וכדי להבטיח עבודה רצופה.
העיקרון היה פשוט: כאשר נכנסים, לבסוף, לחדר לפגישת עבודה או לפגישה אישית בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, נושאי המחלוקות ידועים, כבר נידונו, והמפגש מסתיים בהשגת פשרות ובהבנות בין השניים. אם נשארות מחלוקות, ייתכן מאוד, אין צורך לנהל את הוויכוחים בתקשורת, בציבור ובדעת הקהל. הנזק הוא בל יתואר.
לחזור וללמוד מההיסטוריה
אני זוכר עדיין את הכתובת הזו תלויה במשרדי צה"ל ובמחנותיו. היום כבר לא מדובר רק על אמהות ואבות, מדובר על הציבור כולו שמסתכל על מנהיגיו כולם, לאו דווקא בתחום הביטחון, ומבקש לדעת מה באמת מעסיק אותם. המחשבה שמנהיגי ישראלים שוקדים באופן אינטנסיבי על הרס הדמוקרטיה הישראלית ועל שיבוש האיזון בין הרשויות השונות - היא מטריפה.
החיים הדמוקרטיים בנויים על יציבות, על תהליך שבו הציבור, העם, מתבקש להכריע בכל כמה שנים מי המפלגה ומי האנשים שיובילו אותו. המרכיבים הללו הם הטבעות שחובקות את הדמוקרטיה ומאבטחות אותה גם בימים של מצור מדיני, כפי שאנחנו חווים, של קשיים כלכליים וכמובן ימי מלחמה. הם מקנים ביטחון לציבור כי החיים יימשכו גם אחרי, וכי יש בשביל מה לחיות ולקיים פה את המדינה הזו.
אבל אני חושש לומר זאת יותר ויותר. סימני שאלה עולים: האם אכן מנהיגי ישראל מרגישים את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם ואת החובה לשקול בכל כובד המשקל כל החלטה? האם הם רואים, כפי שנשבעו ביום כניסתם לתפקיד, את טובת המדינה ואזרחיה כולם, או שהם מקדימים את האינטרסים של המחנה שלהם ושל עצמם על פני טובת הכלל?
בשבוע הזה אין לי תשובה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לחזור ליוסף בן מתתיהו וללמוד מן ההיסטוריה היהודית לאן, חלילה, יכולות להוביל המחלקות, השנאות והיריבויות הללו.
התרעות פיקוד העורף