הסכם השלום היחיד שחתמה לבנון מאז הקמתה - לא מול סוריה, לא מול איראן, אלא מול ישראל, והוא נחתם בקריית שמונה. הוא כלל סעיף להקמת לשכות קישור - מנגנון מוסדי לניהול משברים - דבר המלמד על כך שלא התכוון להיות מסמך ריק.
כעת, לאחר שחיזבאללה נחלש משמעותית, מתחילה ממשלת לבנון להבין אמת פשוטה: ריבונות איננה רק דגלים על בניינים או מושב באו״ם - היא אחריות, וכי חיזבאללה איננו ״התנגדות לישראל״ אלא התנגדות לריבונות לבנון עצמה - צבא זר איראני שחטף מדינה שלמה בלי מנדט, לא להילחם בישראל ולא להחריב את לבנון.
ממשלות שהפכו את דרום לבנון לבסיס טילים איראני ויתרו על ריבונותן, בעוד כל פעולה ישראלית שם נגזרת מזכות ההגנה העצמית במשפט הבינלאומי. לעומתן, ממשלה שתשלח את צבאה לדרום, תגרש את האיראנים ותפרק את חיזבאללה, תחזיר לעצמה את ריבונותה. שותפתה הטבעית לכך איננה סוריה או איראן ששיעבדו אותה במשך עשרות שנים, אלא ישראל.
זו השעה לחדש את ההסכם. לא בנוסח של 1983 אלא בגרסה עדכנית, בלי מס שפתיים, אך עם תג מחיר מיידי וברור: מנגנוני אכיפה אמיתיים.
הראשון, מנגנון “סנאפבק”: כל הפרה מהותית - הכנסת אמל״ח מדרומית לליטני, ירי רקטות או סירוב לפרוס את הצבא - תגרור השעיית סיוע וסנקציות אוטומטיות. במידת הצורך, היא תגרור גם פעולה של צה״ל שלא תיחשב כהפרה.
השני, מודל “יוניטיזציה” אנרגטי-ביטחוני: חלק מהכנסות הגז הלבנוניות יועברו בחוק למימון פריסת הצבא בדרום כתקציב צמוד ביצוע. הגז של לבנון לא נועד לממן טילים איראניים, אלא את לבנון האמיתית, זו ששומרת על גבולה ועל ריבונותה - לא מפני ישראל, מפני חיזבאללה ואלה המפעילים אותו.
היום, בניגוד לשנות השמונים, העולם מבין שהתחמקות מהכרעה מסכנת את כל האזור. אם לבנון יכלה להסכים לגבול ימי עם ישראל ב־2022, היא יכולה להסכים גם לגבול יבשתי. ב-1983 בחרה לבנון בישראל ולא בטהרן - ובחרה בעתיד אזרחיה. היום עליה להכריע שוב.
17 במאי לא נמחק. הוא מחכה ללבנון אמיצה שתאשרר אותו, כך שהגבול הזה יהיה גבול בין מדינות, ולא שדה פעולה של ארגון טרור שדינו חיסול, בידי לבנון, ואם לא - בידי ישראל המסוגלת למשימה הזאת וחייבת להיות ערוכה לה.
התרעות פיקוד העורף