המאבק על הר הבית: טירוף דתי-משיחי

1.שעת המטורללים

בשבוע שעבר שמענו את השר ל"ביטחון פנים" ואת מפכ"ל המשטרה מעריכים שהשקט יחזור לירושלים. המשטרה, הם אמרו, יודעת את העבודה. כל מה שצריך זה להוסיף עוד כוח.

הם הוסיפו עוד כוח. הרבה מאוד כוח. אלפי שוטרים, יס"מניקים, מג"בניקים, אמצעים מיוחדים, בלוני תצפית, מאמץ מודיעיני, חדירה לתוך השכונות, מעצרים המוניים. ראש עיריית ירושלים, האיש שלא ידלג על הזדמנות לשפוך בנזין על מדורה, תרם את חלקו: העירייה החלה לאכוף במזרח העיר כל דבר הניתן לאכיפה. אנשים שזרקו קליפות גרעינים מחלון המכונית חטפו דו"ח מיידי. מזרח העיר הופצצה בדוחות ובקנסות עירוניים. כך ייעשה למי שמתפרעים. נפגע להם בכיס, עד שיבינו.

מתברר שהם קשי הבנה. לא מבינים. השבוע, מודים במשטרה בפה מלא: הפעלת כוח לא תפתור את הבעיה בירושלים. המהומות לא שוככות אלא מתגברות. פיגועי הדריסה רודפים זה את זה. מבצעיהם הופכים לגיבורי הרחוב הפלסטיני, אלילי הילדים והנוער. העניינים, עושה רושם, מתחילים לצאת משליטה. חבית אבק השריפה לא התפוצצה עדיין, אבל אפשר להריח את הפתיל הנשרף במהירות, בדרכו אליה. ככה זה כשכל כך הרבה פירומנים משחקים באש ליד כמות כזו של חומר נפץ.

החבורות המטורללות של נאמני הר הבית לסוגיו, שחותרות לשנות את הסטטוס קוו על ההר מצד אחד, האסלאמיסטים הקיצונים של השייח' ראאד סלאח מצד שני, שרואים בכל מטורלל יהודי הוכחה ניצחת למזימה הציונית לפיצוץ המסגדים על ההר. בימים כתיקונם, אלה מקזזים את אלה, והשלטון אמור להפריד בין הצדדים, למנוע מגע, להקטין חיכוך, להבהיר לשני הצדדים שלא תינתן להם אפשרות להלהיט את האווירה.

אבל הימים אינם כתיקונם. עכשיו, השלטון עצמו נוטל חלק בהלהטת האווירה. בשנה-שנתיים האחרונות הפך הר הבית למשאת הנפש של רוב הח"כים בליכוד. הם לא יכולים בלעדיו. הרי אי אפשר לתת לנפתלי בנט להשתלט על כל האלקטורט הימני בבחירות הבאות. חייבים להסתער על כל סמל ימני, על כל משלט דתי, כדי ליטול את ההובלה מהידיים הנמרצות של נפתלי. הרי אורי אריאל כבר הודיע שהוא "שוקל" לעבור בעצמו להתגורר בסילוואן!

אז הנה, לנו ישנה ח"כ מירי רגב, שעם מינויה ליו"ר ועדת הפנים הפכה מיד את הר הבית למרכז הווייתה, משוש לבה והתנאי להמשך חייה. היא עלתה מיד לשם והכריזה שתפעל לסידורי תפילה ליהודים על ההר (שינוי הסטטוס קוו), נותנת את האות לטירוף הגדול.

תוסיפו לזה את היהודה גליקים (אני מתפלל לשלומו, לא בציניות), החבורות ההולכות וגדלות, הולכות ומשמינות, של כל אלה המתכוננים לבניית בית המקדש החדש בירושלים, ותקבלו את הפאניקה, ההיסטריה והפנטזיה הרצחנית של המוסלמים, כפי שקיבלנו. אנחנו מתאימים להם, והם מגיעים לנו. ממש שני חצאי טירוף דתי-משיחי של אותו שלם הזוי. כששני החצאים האלה יתנגשו באמת, יתרחש כאן פיצוץ גלקטי. אף אחד לא יוכל לכבות את האש הזו. את הנעשה יהיה קשה מאוד להשיב.

2. שלטון השכונה

שוחחתי אתמול עם גורם בכיר בתוך מערכת הביטחון בירושלים. איש ותיק, מנוסה, הנמצא בטבורם של האירועים זמן רב. הוא לא איש פוליטי וגם לא יהיה. דעותיו ממוקמות מימין למרכז. הנה מה שאמר לי: "את ירושלים איבדנו מזמן. כבר שנים שאין נוכחות משטרתית בתוך השכונות במזרח ירושלים. אף אחד לא נכנס לשם. אין שם משטרה, אין שם צבא, אין שם אכיפה. אין רשות ישראלית ממלכתית שיכולה לפעול שם בביטחון. מטכנאי כבלים בטלוויזיה, דרך פקחים עירוניים. יש שם אוטונומיה פלסטינית ברורה, שהופכת אלימה יותר ויותר. הם לא סופרים אותנו, הם לא מכירים אותנו, אנחנו לא מתעניינים בהם. אז עכשיו פתאום אנחנו נזכרים? פתאום מזרימים כוחות? ייקח שנים לשקם את הנזק. ייקח שנים לבנות מחדש את הממלכתיות".

ביקשתי שייתן דוגמה. "הם התרגלו לזה שהשכונה שולטת. אין ריבונות ישראלית. אין כמעט עירייה. אין משטרה. בימים רגילים האנרכיה הזו מתקזזת לפשע. לסמים. לאלימות. בימים כאלה זה זורם לפיגועים. לטרור. למשל, אוטובוסים. יש כמה חברות אוטובוסים מזרח ירושלמיות שזכו במכרז מול המדינה להפעיל את קווי האוטובוסים ממזרח העיר למרכזה. החברות האלה משלמות למדינה כסף, עומדות בדרישות הרגולציה, משחקות לפי הכללים.

"עכשיו לך רגע לרחוב סלאח א-דין, מול משרד המשפטים ובתי המשפט, לך לסולטאן סולימאן, מול המשטרה, ותראה את החאפרים. מאות טרנזיטים וכל מיני טרנספורטרים ישנים, שמבצעים הסעות פרטיות בעצמם, בהיקף אדיר. לחלק מהם אין רישיון נהיגה, רוב כלי הרכב לא ראויים להיות על הכביש, הקווים לא מורשים, הכל פרטיזני, מאולתר, כאילו מתחת לשולחן, אבל זה קורה מול סמלי השלטון הכי מובהקים שלנו, ואף אחד לא עושה כלום. חברות האוטובוסים בוכות, צועקות, לוקחים להן את הפרנסה והעסקים, אבל זה לא מעניין איש. הפלסטינים התרגלו לזה שאין שלטון ישראלי אמיתי, שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, ולכן עכשיו אתה מוצא את עצמך מול אנרכיה מוחלטת. המזרח הפרוע של ירושלים, זה כאוס תוצרת ישראל".

שאלתי אותו מה הפתרון. "אין פתרון קסם", אמר, "זה מתחיל עם התחושה של הצעירים במזרח ירושלים שאין להם מה להפסיד. הם אוכלים מהיד לפה. צריך שתהיה להם כתובת. שיהיה טיפול מוניציפלי אינטנסיבי. מעורבות ממשלתית. במקום זה יש הזנחה". נכון, אמרתי לו, אבל זה לא רק זה.

אינתיפאדות לא פורצות בגלל בעיות ארנונה. "נכון", הוא הודה, "הדלק של המנוע הזה הוא הר הבית. פעם, היהודים שדיברו ועלו אל ההר היו מיעוט שולי והזוי. כמה תמהונים, עם גרשון סלומון, היו באים פעם בשנה, מביאים כמה גדיים ומתפזרים. היום, זה השלטון. זה הזרם המרכזי. זה המיינסטרים. תראה מה הולך שם. חברי כנסת, שרים.

במקביל, ממשיכים לתקוע אצבעות בעיניים של הפלסטינים עם רכישת נכסים בסילוואן, עם מכרזי בנייה, עם דיבורים והצהרות. לא צריך הרבה כדי להדליק את הצד השני, וזה נדלק. "אני ואתה יודעים שאין ראש ממשלה ישראלי שיפגע במסגדים על הר הבית, ואין (עדיין) ראש ממשלה ישראלי שיבנה את בית המקדש מחדש. אבל אני ואתה לא קובעים. הרחוב הפלסטיני חי בתוך אווירת מזימה ונושם אותה. הרי אין טעות שלא עשינו על הר הבית. במשך שנים מחלישים את מעמדה של ירדן. מחלישים את הוואקף. נוצר ואקום, לתוכו חודרים קיצונים יותר. עכשיו מי שמכתיבים את הקצב זה האנשים של השייח' ראאד סלאח. ממול יש לך את התהלוכות, ההפגנות והדיבורים של היהודים על בניית בית המקדש, אז מה הפלא שהכל בוער בסוף? אנחנו גידלנו את המפלצת הזאת, עכשיו אנחנו מתפלאים שהיא משתוללת לנו בסלון".

3. המרוץ להר הבית

הבעירה הזו מנדנדת את כיסאו של עבדאללה מלך ירדן. יש פרסומים על פגישות חשאיות בינו לבין נתניהו. אין לפרסומים האלה אישור. אתמול פורסם כי ראש הממשלה והמלך שוחחו על המצב. עבדאללה הולך על חבל דק וצריך לרוץ בין הלהבות ולהישאר בחיים. הוא דרש מנתניהו להצהיר, בקולו, שלא יהיה שינוי של הסטטוס קוו. נתניהו עשה את זה. הבעיה היא שאיש לא מאמין לו. לא הפלסטינים, גם לא הישראלים. כי במקביל לעשייה הזו ממשיכים אורי אריאל, נפתלי בנט, משה פייגלין וכל שאר הפירומנים להתחרות זה בזה בכל הקשור לכרכורים סביב הר הבית.

סקרי עומק שעושה נתניהו מצביעים על כך שירושלים היא הקונצנזוס העוצמתי ביותר של הישראלים, אז כולם מתפללים בשמה. הבעיה היא שבדרך אל הקלפי, אנחנו עלולים לשרוף את המדינה כולה. שכחנו את ההתחלה. את הימים שבהם היהדות הייתה דת צנועה, שוחרת שלום ולא מחרחרת מדנים. דת שהסתפקה במועט, שהכירה במגבלות המציאות, שהבינה את מגבלות הכוח.

במלחמת העצמאות הורה הרב הראשי האשכנזי הראשון, יצחק הלוי הרצוג (סבא של בוז'י), לאלוף דוד שאלתיאל שאם יכבוש את הר הבית, עליו לצאת ממנו מיד ולנעול את שעריו. גדולי הפוסקים, כולל הרב עובדיה יוסף והאדמו"רים האשכנזים השונים, פסקו פסיקה דומה. אסור ליהודים להתפלל על הר הבית.

הפסיקה הזו החזיקה מעמד עד לא מזמן. ב-67', כשישראל כבשה את מזרח ירושלים, הגיע שר הביטחון דיין להסכמה עם הווקף המוסלמי. הם יישארו למעלה, על ההר ובמסגד שלהם, אנחנו נהיה למטה, בכותל המערבי, שאליו התפללנו 2,000 שנה. בעשורים שחלפו מאז נהגו יהודים מעטים לעלות, פה ושם, אל הר הבית. בשקט, בצנעה, בלי לחרוץ לשון. הסטטוס קוו הזה נשמר, איכשהו, עד שהגיע אחד, אריאל שרון, והחליט להפגין את ריבונותנו על הר הבית באוקטובר 2000. את ההמשך כולנו מכירים.

האינתיפאדה השנייה נבראה וגל של רצחנות אסלאמית התנפץ עלינו וקטל אלפים. עכשיו, כנראה, מתקרבים לסיבוב נוסף. התגעגענו. אנחנו מביטים סביב ורואים את התקפי הטירוף שאוחזים בעולם המוסלמי. למזלנו, הם נלחמים זה בזה. אין לנו נכס חשוב יותר מאשר הפלגנות האסלאמיסטית. שיעים נגד סונים, ולהפך, כשגם הסונים נלחמים בתוך עצמם, והעלווים מוסיפים שמן למדורה, כל קבוצה והחירפון שלה וכולם עסוקים בעצמם.

הדבר היחיד שיכול לאחד את כל הטירוף הזה, הוא הטירוף שלנו. ואין מבוגר אחראי שיבלום, שיעצור, שירגיע, שיבחר בדרך השלום, שיגיד משהו פרודוקטיבי, שיכיר ביוזמת השלום הערבית כבסיס למו"מ, שיושיט יד למישהו, שייתן רמז, שיעשה מעשה שאינו מיועד לצרכים פוליטיים פנימיים וצרים. כמה חבל.

4. ריחו של הפחד

המספרים של נתניהו צונחים. זה כבר לא סקר אחד או אירוע רגעי. שלושת הסקרים האחרונים מראים בבירור על קריסת התמיכה בו. למעלה מ-60% מהציבור לא רוצים שהוא יכהן קדנציה נוספת כראש ממשלה. בשאלה הפופולרית על מידת ההתאמה לתפקיד ראש הממשלה, התמיכה בו קרסה מסביבות 50% לכ-28% בלבד. גם מספר המנדטים של הליכוד מצטמק במהירות. הליכודניקים

יודעים שקמפיין שנפתח עם 21 מנדטים בסקרים, נגמר עם 17 בכנסת. היום, אגב, אחרי פרישתו של גדעון סער, יש להם 18. לא רק הסקרים צריכים להדאיג את נתניהו. העובדה שאיבד את העוגנים שלו צריכה להדיר עוד יותר שינה מעיניו. "חזק מול חמאס" כבר לא יעבוד יותר. הוא איבד את זה. לא עוד "מר ביטחון". יחד עם ההרתעה בדרום, הוא מאבד עכשיו גם את ההרתעה בצפון. נסראללה לא עיוור. הוא רואה מה קרה, ויוצא מהבונקר. חולשתו של נתניהו בולטת למרחקים, הפחד מדיף ריח רע, והריח מתפשט בכל רחבי המזרח התיכון.

גם בירושלים אין שקט כבר חודשים ארוכים, ולא נראה שיהיה. בצר לו, מתמקד נתניהו בירושלים. כל רבע שעה משחרר עוד מכרז בנייה בירושלים, אבל אלה רק דיבורים. בנייה אמיתית אין. ובעוד נתניהו מדבר, העיר בוערת. תרשו לי לנחש שבקמפיין הקרוב אויביו של נתניהו (מימין) ישתמשו בסלוגן "ביבי מאבד את ירושלים". מה שהוא עשה לפרס, הם יעשו לו. יוקר המחיה, מחירי הדיור והמצב הכלכלי גם הם לא נחשבים לנקודה חזקה אצל נתניהו. אבל זוהי הנקודה החלשה בקרב הציבור הנאנק תחת המצב הכלכלי. נתניהו נתפס כאטום חברתית, זחוח אישית וחזיר נהנתנית.

על היחסים עם אמריקה כבר כתבתי מספיק. הנה, באיחור קל של שנתיים הוא סוף-סוף ניצח את ברק אובמה. אז מה ייצא לנו מזה? כן, הרפובליקנים יעשו עכשיו לאובמה את המוות בקונגרס. אבל בשנתיים וחודשיים שנשארו לו בבית הלבן, הוא יכול לעשות לנו את המוות בחזרה. הוא הצד החזק במשוואה הזו, לא אנחנו. עם כל הכבוד לשלדון אדלסון.

נתניהו לא החליט עדיין ללכת לבחירות, אבל הוא מרגיש שזה עלול לקרות לו ולכן מתכונן. התקציב יגיע לכנסת ובניגוד למה שקרה בפעמים קודמות, בכלל לא בטוח שיעבור. יאיר לפיד לא הסכים לגזירות ולא הסכים להעלאת מסים ולא הסכים לקיצוץ רוחבי ולא הסכים לשום דבר שעלול לפגוע בו עוד יותר בקרב הציבור. לכן התקציב מגיע מהודק, בלי רזרבות, בלי אפשרות תמרון, בלי "שפיל".

זו סיטואציה ייחודית ונדירה שבה שר האוצר הוא גם יו"ר מפלגה גדולה, שעלול למצוא את עצמו תכף בבחירות, ולכן לא תהיה לו כוונה לוותר או להתפשר. יכול להיות שהעסק יתפוצץ על הרקע הזה. גם כך, הצדדים מתעבים אחד את השני ברמה כזו, שלא צריך יותר מניצוץ קטן כדי להניע את כדור השלג שמוליך לפירוק הממשלה והליכה לבחירות.

5. כחלון אחד הספיק

בינתיים ממשיך נתניהו לעשות כרצונו. ביום שלישי האחרון התפרסמה הודעה משותפת ללשכת ראש הממשלה וללשכתו של השר גלעד ארדן, על החלטתו של ארדן להישאר בארץ ומינויו הצפוי לשר הפנים. ארדן ימשיך להיות אחראי לרפורמה ברשות השידור אבל ייאלץ לוותר על תיק התקשורת בעוד שבועיים.

סביב הסוגיה הזו, של תיק התקשורת, ניטש קרב מאסף אדיר בין ארדן לנתניהו. ביום שלישי האחרון התנחל ארדן בלשכת ראש הממשלה, בא ויצא, נכנס והלך, עד שנואש וויתר. ארדן רצה להישאר גם שר התקשורת. כמו כחלון. הרי כחלון קיבל בזמנו את תיק הרווחה בנוסף לתיק התקשורת, ולא התבקש לוותר. אבל נתניהו לא רוצה שארדן יהיה כמו כחלון. הספיק לו כחלון אחד. נתניהו צריך את ארדן בשביל הפוסטרים בקמפיין הקרוב, אבל מוחלש.

לכן הוא מפלרטט עם ארדן, אבל את הרומן המרכזי מנהל עם ישראל כץ. בסוף, נתניהו מעדיף כצים על ארדנים. הכצים לא מסכנים אותו. הם לא רהוטים, לא פוטוגניים, לא נחשבים ליריב פוטנציאלי. ישראל כץ וחיים כץ יהיו לנצח אלה שבאמת יושבים על האוזן של נתניהו. סער, ארדן, כחלון או בנט, בחיים לא. אלה מסוכנים.

אז ארדן יסתפק בתיק הפנים פלוס הרפורמה, פלוס המשך כהונה בקבינט הביטחוני. היה גם דיבור על אפשרות בחירה ראשונה לתיק הבכיר הראשון של הליכוד בממשלה הבאה, אבל לא ברור איך זה נגמר. וגם לא ברור אם יהיה תיק כזה בממשלה הבאה. גם אם נתניהו הבטיח לו משהו בתחום הזה, ארדן יודע טוב שאין מה להסתמך על ההבטחה הזו. כל מה שצריך זה לקחת מספר ולהצטרף לתור הארוך, מתפתל ומקטר של כל מובטחי העבר.

השאלה היא, איך מאפשרים לפיד, אביגדור ליברמן, ציפי לבני ובנט לנתניהו להחזיק גם את תיק התקשורת. יש כאן הרבה יותר מסתם "עוד תיק". יש כאן שליטה בגופי תקשורת רבי עוצמה הנאבקים כעת על חייהם. עתידם של ערוץ 10 , של ערוץ 2 ושל חברת החדשות של ערוץ 2 נתון כעת על כף המאזניים. ברקע מאבק האיתנים סביב חוק "ישראל היום", ואולי הליכה לבחירות מוקדמות.

זוהי שעה קריטית למדינה, לדמוקרטיה, לחופש הביטוי. זה לא סוד שנתניהו, בהשראת בני ביתו, מנהל מרדף אחרי איי התקשורת העצמאית ומנסה בכל כוחו להגביל את השפעתם, לקצץ את כנפיהם ולאלף אותם. עכשיו, כשתיק התקשורת אצלו, עד הודעה חדשה, הוא משיג את המשימה. והחברים מסביב, יאיר, איווט, ציפי ונפתלי, שותקים. כאילו זה לא עניינם.

6. בתנאים שלו

גדעון סער פרש השבוע. טקס הפרידה ממנו בכנסת היה עשוי על פי מידתו. סער פורש שקט, מרוצה, מבסוט מהחיים. הוא קבע את פרישתו בעצמו, הוא הכתיב את הקצב, הוא נטש בשיא, בלי להתפתל ובלי להתלבט ובלי להתייסר. האם יחזור? תלוי בנסיבות. אם זה יועיל להדחת נתניהו, הוא יחזור. נתניהו הוא זה שדחק את סער לפרישתו. ההצלחה של סער, הפופולריות שלו, העובדה שלא הסכים להיות "יס מן", פלוס החשדנות הכרונית והפרנואידיות העבירו את נתניהו על דעתו. סער, כמו כחלון בשעתו, הבין את הפרינציפ והחליט לגדוע את הסבל.

היה נחמד בטקס הפרידה שלו. סער ביקש שהנואמים שייפרדו ממנו יהיו יו"ר הכנסת אדלשטיין, יו"ר האופוזיציה הרצוג, ונפתלי בנט. כן, אלה השלושה. למרבה ההפתעה, נתניהו בעצמו נרשם לשאת דברים באירוע ברגע האחרון. אבל זו לא הייתה ההפתעה האחרונה. על פי המסורת, יו"ר הכנסת נפרד מהשר הפורש בטקס אינטימי בלשכתו, יחד עם בני המשפחה של השר.

כשסער הגיע, מלווה בהוריו ובקרובי משפחתו ללשכת יו"ר הכנסת, הוא כמעט נפל מהכיסא כשהבחין בפתקית ועליה שמו של ראש הממשלה נתניהו, על השולחן בתוך החדר. מה, גם הוא הוזמן, שאל סער בפליאה את אדלשטיין, שאישר. כן, גם הוא. וכך התקיים לו הטקס הביזארי, האינטימי, המשפחתי, שבו נפרד גדעון סער מחייו הפוליטיים, במעמד יו"ר הכנסת והמשפחה הקרובה, פלוס נתניהו.

אחרי שדחק אותו אל הקיר, מירר את חייו, הדיח אותו מהקבינט הביטחוני, הצר את צעדיו והפך כל מי שמדבר איתו לבוגד פוטנציאלי, מיהר נתניהו לזנק על עגלת הפרידה וההספדים ולקונן מרה על לכתו. אין לי מושג איפה היה נתניהו כשחילקו את הבושה לבני האדם. בטוח שלא בראש התור. כל זה לא הפריע לסער לנעוץ בו את הסיכות הקטנות שתכנן מבעוד מועד: לדבר בנאומו על "יותר מעשים ופחות דיבורים", על הצורך של פוליטיקאי לפרוש מהחיים הפוליטיים בעצמו, ולא לחכות שהציבור יגרש אותו, והשיא הגיע כשסער הגיע לשלב התודות: הוא הודה קודם ליו"ר האופוזיציה, בוז'י הרצוג, ורק אחר כך לראש הממשלה, שותפו ומנהיגו, בנימין נתניהו.

ההערכה שלי היא שסער יחזור. המספרים שלו, כפי שהשתקפו בכמה סקרים שפורסמו לאחרונה, לא רעים. 7% מהציבור רואים בו מתאים לתפקיד ראש הממשלה (יותר מלפיד וליברמן, 6% כל אחד). 18% מהנשאלים בסקר "מעריב" האחרון אמרו שאם סער יצטרף למפלגה מסוימת, זה ישפיע לחיוב על החלטתם להצביע לאותה מפלגה. זה נתון דרמטי. 18% זה אומר למעלה מ-20 מנדטים. לסער יש נוכחות בציבוריות הישראלית, הוא מגה פוליטיקאי, הוא מקושר ומחובר ונהנה מאהדה רבה של השטח הליכודי. הניחוש שלי הוא שסער יהיה שם בקמפיין הבא. ולא עם נתניהו.

יש עוד עניין ששווה דיון באשר לסער. איפה התחקירים שהובטחו לנו בענייניו? איפה השמועות? החקירות? הרינונים? ההבטחות של "קבלני שחיתות" פופוליסטים? של עיתונאים מתוסכלים? נדמה לי, תקנו אותי אם אני טועה, שסער פורש חלק. בלי כלום. הניסיונות ללכלך אותו חצו גבולות ומחנות. בסביבות ארבע שנים הוא נלחם בגל ענק, עכור, של שמועות ופרסומים. מה לא ניסו להעליל עליו. משום מה, זה לא הסתייע. יכול להיות שזה פשוט לא נכון? העובדות האלה לא מבלבלות את עדת הרודפים. הם, בשלהם. יש להם משימה לבצע.

7. ככה זה עובד

עכשיו בואו נחזור לשאלת השיחה הסלונית הכי פופולרית בישראל של התקופה האחרונה. איך יכול להיות שרוב הציבור מאס בנתניהו, ועדיין אין לו אלטרנטיבה? איך יכול להיות שאין מי שיבוא, יתכופף רגע, וירים מהרצפה את תפקיד ראש הממשלה, המשווע לרענון והחלפה? מה, עם ישראל כולו לא מסוגל לייצר אלטרנטיבה מנהיגותית לנתניהו?

אז הנה התשובה. אותו מנגנון שעבד שעות נוספות, בהפעלת עוצמות בלתי נתפסות, במאמץ להסיר את האיום הפוטנציאלי של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פועל גם בעניין סער. מכהנים בו לא מעט עיתונאים ועיתונאיות. חלק מהם יודעים מה הם עושים. חלק אחר, גדול יותר, הם סוכנים משוטים. אידיוטים שימושיים וצדקנים שמונעים מסיבות שונות ומשונות. הם לא מבינים שיד נעלמה, רחוקה, עוצמתית, משחקת בהם. כל ראש שמתרומם באופק, ייגדע. נתפור תיקים, נפרסם פרסומים, נפיץ שמועות, הכל כשר וראוי במלחמה הזאת. העיקר שבני הזוג נתניהו יישארו לנצח על מכונם בבית ההוא בבלפור.

במקרה של סער, הם עשו כל מאמץ ליצור רושם שסער לא פורש מרצונו, אלא בגלל "תחקירים", או "פרסומים", או שאר מרעין בישין. ובכן, לא היה ולא נברא. עכשיו הם מנסים ללכלך אותו בשלל אמצעים נוספים, כדי להקשות על החזרה. למה שיחזור? זה עוד עלול לסכן את הזוג הקיסרי שהשתלט על חיינו.

את יובל דיסקין ניסו בזמנו ללכלך בסיפורי מעשיות על כך שרצה להיות ראש המוסד ונתניהו הפר את הבטחתו. גם זה, אגב, לא היה ולא נברא. למזלו של דיסקין, הוא מסתפק בתפקיד יועץ ממלכתי, סוג של אורקל מוזר שצץ מדי פעם במדינת פייסבוק. הוא הודיע שלא יתמודד בבחירות הקרובות, כי השמאל "חלול". הוא חזק מאוד בעצות ובציונים, דיסקין. ממעשים הוא, בשלב הזה, קצת חושש. אבל אל דאגה. אם יקפוץ למים, תופעל מערכת ההכפשה הממלכתית גם נגדו. וגם נגד כחלון. כך ייעשה לאלה שמורדים במלכות.

8. אולמרט, סוף דבר

אם תדפדפו עמוד אחד קדימה, בוודאי תקראו את דברי חברי קלמן ליבסקינד מתרעם על יחסם של גורמים בתקשורת לאהוד אולמרט. אני אחד הגורמים הללו. איך אנחנו מעיזים לא להבין את עוצמת השחיתות של אולמרט, שהשתחל לתפקיד ראש ממשלת ישראל, איך אנחנו ממשיכים לתת לו גיבוי, וכו'. אז קודם כל, בניגוד לחלק מהגורמים הללו, אני בא לאולמרט בידיים נקיות. מעולם לא הייתי חבר שלו, לא התארחתי בביתו, לא שתיתי מצופו ולא פונקתי על ידו. לא הייתי בקליקה הזו.

ועכשיו, לעניין. בעקבות הביקורת של ליבסקינד, נזכרתי באירוע דומה. לא ראש ממשלה, אלא נשיא. משה קצב. נשיא שהורשע במעשי אונס. בכל המערכת התקשורתית בישראל נמצא רק עיתונאי אמיץ אחד שהעז לקרוא תיגר על פסקי והכרעות הדין של כמה הרכבי שופטים. קלמן ליבסקינד שמו. אני מפרגן לקלמן על האומץ הזה, על המחשבה ההפוכה מכולם, על ההליכה נגד הזרם. זה בדיוק התפקיד שלנו. לא להגיד אמן לשום אמת, לא להצדיע לכלום, ללכת ולבדוק בעצמנו, להגיע לממצאים שלנו, להשתדל להביא את האמת. אני לא שותף לאמונתו של ליבסקינד שקצב חף מפשע, אבל אני גאה מאוד בעובדה שיש עיתונאי כזה, נקי מרבב ונטול דעות קדומות, ועוד אצלנו ב"מעריב".

בניגוד למקרה קלמן וקצב, אני לא חושב שאולמרט נקי, ואף פעם לא חשבתי. אין ספק שהתנהלותו לאורך השנים נגועה בנכלוליות מובנית. אבל בניגוד לקלמן, אני מסקר את המערכת הפוליטית כבר 30 שנה. אני בקי בחצרותיהם של אין ספור אולמרטים. לא, קלמן, זה לא ה"גלידת פיסטוק" במטבח של קן הקוקייה המטורלל ברחוב בלפור. זה הרבה-הרבה-הרבה יותר מזה.

בשנותי כשליח "מעריב" בניו יורק נכחתי באין ספור אירועי איסוף כספים, של עשרות פוליטיקאים ישראלים בכירים ומכהנים. ראיתי את היהודים המוזמנים מכניסים כסף או המחאות למעטפות, הנאספות על ידי אנשיו של אותו פוליטיקאי. אני מכיר מקרוב את מה שמכונה "כספים פוליטיים", שנדונים עכשיו במשפט טלנסקי החוזר. אולמרט לא המציא שום דבר שלא היה אצל כמעט כל בני דורו.

בניגוד למקרה קצב, אולמרט זוכה מההאשמות האלה, פה אחד, על ידי הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי, בראשות הנשיאה. עכשיו זה הסיבוב השני. שולה זקן, היא והמתקשרת שלה, היא וטקס "התרת הנדרים" שלה, הצטרפו לחגיגה. היא כנראה תקבור אותו סופית. לא, אני לא חושב שהוא נקי. הוא רחוק מזה.

אני לא חושב, קלמן, אני יודע, שאנרגיה דומה לו הושקעה ברשימה ארוכה של מנהיגים מכהנים, הייתה מביאה תוצאות הרבה־הרבה יותר חמורות. "ביביטורס" הוא רק דוגמה קטנה. תרים רגע מבט, קלמן, ותוכל לזהות, בטווח אפס, פוליטיקאי שחי כבר שלושה עשורים על חשבון מיליארדרים שונים.

אני מניח שליבסקינד קרא את "חמקן", הספר שהוצאתי לפני שנתיים, על פוליטיקאי אחר. אני מניח שהוא קרא גם חלק מהתחקירים שפרסמתי בעבר, ופרסמו אחרים (כמו רביב דרוקר). יש כאן קבוצה של פוליטיקאים מוגנים, שאיש לא טורח להרים את צרור הראיות המצטברות נגדם, וקבוצה של פוליטיקאים נרדפים. שלטון החוק הסתפק באולמרט, ונדם. אין רגולטורים, אין משטרה, אין יועץ משפטי, אין כלום. זה חורה לי.

ועוד משהו: אסור לשכוח שהצרות הגדולות של אולמרט אינן במשפט טלנסקי. הוא מואשם כאן בהפרת אמונים. גם אם יורשע, קשה לי לראות עונש מאסר בפועל. בהולילנד הוא נאשם בשוחד ונדון לשש שנות מאסר בפועל. בקלטות שולה זקן שמעתי דבר מדהים. שמעתי את אולמרט מספר שמעולם לא נטש איש ותמיד עזר לכל אנשיו, למעט מקרה אחד. המקרה של יוסי אולמרט.

לעניות דעתי, שאינה קובעת דבר, זה מוכיח ומייצב את טענתו של אולמרט שלא פעל אצל דכנר על מנת שיעביר כסף לאחיו יוסי. לי אין ספק שלא היה שם כסף שעבר, אין בראיות שהוצגו על ידי התביעה כסף שעבר ליוסי אולמרט, גם סריקות קפדניות בכל חשבונות דכנר לא מגלות כסף שעבר ליוסי אולמרט, ולמרות כל זאת בא השופט רוזן והרשיע. אני חושב שההרשעה הזו בעייתית ונדמה לי שאין בישראל משפטן אובייקטיבי שקרא את פסק הדין ולא שותף לדעתי זו. ולכן, לא ברור מה קלטות שולה זקן יעשו לזיכוי של אולמרט בתיק טלנסקי. בעניין הולילנד, לפחות אצלי, הן מחזקות מאוד את ההבנה שאולמרט הורשע לחינם.