"בעוד עשרים שנה יגדלו כאן פרחי פֶּרַע לבנוני שיצמחו על גופות הפרחים שדרסנו עם נעלי הצבא.

בעוד עשרים שנה אספר לילדיי איך תקעתי לך פרח בקסדה, כשנרדמת במארב, ועל הצעקות שקיבלת מהמג"ד על זה שאתה כמו משקית ת"ש עם פרח בקסדה. למרות שאתה משקית ת"ש בלי קשר, יא מרמה בדמקה. אספר להם שמרמה בדמקה זה הומו, כי הוא, כאילו, אוכל אחורה. בעוד עשרים שנה ביום כיפור נשב בסלון ואצעק עליהם שזו רמאות לאכול אחורה בדמקה".
**********
רוח מרדנית החלה מרקידה הלוך ושוב את דגל ישראל שעיטר את עמדת השמירה, והשקיעה הלבנונית צבעה את השמים בצבעים עזים ומרגיעים, כאילו אפילו היא מנסה נואשות להרגיע את המתיחות הביטחונית סביבנו. אורי ואני שכבנו על שקי השינה כשעינינו מהופנטות לשמים הכתומים המרשימים.

אורי הביט בי ושאל: "על מה אתה חושב?"
צחקתי: "לבנון עושה לי טוב באזור של הפואטיקה".
אורי נשף בבוז מחויך ואמר בכניעה: יאללה, דבר".

"עוד מעט נצא הביתה", אמרתי, התיישרתי עם גבי לקיר והמשכתי:
"עוד מעט נצא הביתה, נרדם בתחנה, נזיל ריר על אנשים זרים באוטובוס וננגח בחלון מפעם לפעם. עוד מעט נבקש מהמלצרית המבונגר ונביט בה נקרעת מצחוק.
עוד מעט נצא ונעשה סקס ונצרח ונשתולל ונציק בשכונה לילדים הקטנים.
עוד מעט נחזור שוב להיות ילדים מפגרים.
עוד מעט נעבור בדיזינגוף ונזלזל בכל החלאות עם כוס האספרסו, נשאיר את הג'י שוק על היד ונעשה פוזות בבר,
עוד מעט נשכב עם החברה והיא תמלמל לנו באוזן 'זהו, נגמר'.

עוד מעט ננגן על גיטרה ליד מעיין, נעשה קפה, נשפוך מלא סוכר ונתחיל עם דתיות חסודות שיסמיקו ויברחו.
עוד מעט נעשה 2 שחור ואחד מהחבר'ה ישים מלח במקום סוכר.
עוד מעט נעצור בצומת לפני שבת ונקנה לאמא זר פרחים מיותר.
עוד מעט נשב על הבר ונרייר על הברמנית שפינקה אותנו בצ'ייסר, נפלרטט ונעשה לה מלא עיניים ולא נשאיר לה טיפ. כי וואלק, אנחנו לוחמים עניים, וחוץ מזה, תתביישי, טפי, הגנו לך על החיים.
עוד מעט נהיה גאוותנים, נהיה טיפשים, נבכה על האקסיות, נעשה מלא סמים.
עוד מעט נקרע מעלינו את המדים. עוד מעט נפרק ונחביא את הנשק מתחת למיטה, עוד מעט נתקלח יחפים, עוד מעט נצרח ונבכה ושוב נצרח, עוד מעט נחייך, נהיה עצובים, עוד מעט נשקר ונעשה את כל מה שכולם חולמים.
נטוס להודו ונהיה נרקומנים, נגדל שיער ונלבש בגדים קרועים. או שנטוס לאמריקה ונקנה מזוודה ונעשה עסקים, או אולי בכלל נשאר בארץ ונהיה חקלאים או פוליטיקאים(טפי) או אולי בכלל אמנים.
יום אחד נפתח דוכן פלאפל בסיני ונמכור פיתה עם כרוב כבוש לאנשים, או שאולי עדיף לא לומר כבוש ליד ערבים?" שאלתי.
"לא יודע", הוא אמר, "תמשיך".
הבטתי בשקיעה הדרומית, שתקתי לרגע והמשכתי:
"עוד מעט, מכל האנשים בעולם, אנחנו נהיה הכי הכי גברים.
רק בחייאת, יא רבי, שלא נצא ונבכה על קברים."

עמדנו על קצה המוצב ושתקנו.
"לא רע", הוא אמר. "בחייאת, עכשיו קטע על העתיד", הוא ביקש בקול נלהב.
"עתיד?" שאלתי.
"עתיד נו, יעני עוד.. נגיד 20 שנה".
"אוקיי, אבל אתה יודע שאומרים 20 שנים, ברבים, כן?" אמרתי וכבר ציפיתי לסתירה שלא איחרה להגיע.
"ת'שמע יא חנון פעם הבאה שאתה מתקן אותי אתה מקבל כדור" הוא אמר בחיוך והמשיך:
"ושתדע שאפשר להגיד עשרים שנה. התערבנו?" לחצנו ידיים, סיכמנו לבדוק את זה כשנחזור ושתקנו לכמה דקות.

"בעוד עשרים שנה", מלמלתי, גירדתי בזקן והמשכתי:
"בעוד עשרים שנה נשב פה על ההר ונביט על השקיעה הדרומית. נספר לילדים שלנו איך טיגנו לוף על מכסה מנוע. נספר להם איך ניקינו את הנשק עם מלפפון חתוך.
נספר להם על הלבנונית היפיפייה שגרמה למחלקה שלמה בצה"ל להתאהב בה.
ואיך חלקנו בסתר ליבנו עדיין רוצים לחזור ללבנון בתקווה להיתקל בה ולבקש את ידה.

בעוד עשרים שנה יגדלו כאן פרחי פֶּרַע לבנוני שיצמחו על גופות הפרחים שדרסנו עם נעלי הצבא.
בעוד עשרים שנה אספר לילדיי איך תקעתי לך פרח בקסדה כשנרדמת במארב, ועל הצעקות שקיבלת מהמג"ד על זה שאתה כמו משקית ת"ש עם פרח בקסדה. למרות שאתה משקית ת"ש בלי קשר, יא מרמה בדמקה. אספר להם שמרמה בדמקה זה הומו, כי הוא, כאילו, אוכל אחורה. בעוד עשרים שנה ביום כיפור נשב בסלון ואצעק עליהם שזו רמאות לאכול אחורה בדמקה".
"בעוד עשרים שנה כשיהיה רמטכ"ל הומו אני אספר להם שהחבר הכי טוב שלי היה ההומו היחיד בפלוגה, וכמעט אף אחד לא ידע עליו, כי אז לא היה מקובל להיות הומו. אספר להם שאמא שלהם היא היצור הכי יפה בעולם ושאני לא מבין איך אפשר לא לאהוב נשים.
בעוד עשרים שנה נשב פה על ההר אל מול הזריחה הדרומית, נעשן סיגריה ונשמור את הבדל בכיס. כי ככה לימדנו אותנו, לא זורקים סיגריות על הרצפה, זה לא מוסרי. גם להרוג אנשים, אבל מה לעשות, את זה חייבים.

בעוד עשרים שנה נעמוד אני ואתה בדיוק כאן,
עם קצת כאבי גב ושיער לבן.
לבנון תהיה שלנו או שלהם או של הבריטים או ס'אוחתוק למי אכפת, העיקר שנוכל לעמוד כאן, בדיוק כאן. ושאוכל לצחוק עליך שיש לך אוזניים של שפן.

בעוד עשרים שנה אשקר לילדיי שמעולם לא יריתי באיש,
ואספר להם שהמ"פ הכריח אותנו אחרי כל פעילות לצאת לזהות פרחים.
'תרצו או לא', הוא היה אומר, 'אתם עדיין ילדים'.
אספר להם איך תמיד התבלבלנו בין הפֶּרַע לכלניות,
ועל אורן האדיוט שאמר למג"ד שזה בכלל סתווניות.

אספר להם איך שמרנו על שפיות
בתוך ים של אנרכיה מוסרית.
אספר להם שכשגדלנו גילינו שזו אמנם שפיות,
אבל שפיות יחסית.
בעוד עשרים שנה נצטער על הדברים שלא הספקנו, נתגעגע לנעורים.
בעוד עשרים שנה נספר שהיינו הטובים שבטובים,
שבתקופתנו, בני אדם עוד היו כואבים את כאבם של אחרים.
בעוד עשרים שנה נשתה כוס וויסקי, או ערק, או בירה.
נשב עם ילדים בחצר, נשתכר, בעוד עשרים שנה נעשה מנגל ונזכר.

בעוד עשרים שנה נתגעגע.
למי שהיינו, למי שחלמנו להיות.
אבל כנראה שבעוד עשרים שנה,
יהיו פה ילדים-חיילים אחרים
שיתבלבלו בין פֶּרַע לבנוני, לכלניות".

פֶּרַע לבנוני

"בעוד עשרים שנה נתגעגע. למי שהיינו, למי שחלמנו להיות. אבל כנראה שבעוד עשרים שנה, יהיו פה ילדים-חיילים אחרים שיתבלבלו בין פֶּרַע לבנוני, לכלניות".