שנית, ישנם אלו הדורשים "לחשוף את תמלילי השיחות מיד". שאלות טריוויאליות שמהותן בחקירה פלילית, כאילו נעלמו מהלקסיקון של “אבירי שלטון החוק”. האם זה ישבש את החקירה? האם זה יפגע ביכולת החשודים להתגונן? האם זה ישחיר את פניהם אולי על לא עוול בכפם? כל זה לא חשוב בעיניהם של נבחרי ציבור שונים שמתבטאים בעניין. לעומת המפטפטים עצמם לדעת, יש גם מי שזקוקים לקלינאית תקשורת שתחזיר להם את היכולת הוורבלית.
שלישית, ישנם אלו הלוחצים על היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט להגיש כתב אישום. זה בא, בדרך כלל, מאותו מקור שיודע להגיד: “צריך לתת לגורמי האכיפה לנהל את החקירה בלי לחצים מבחוץ”. כמובן, השאלה העומדת לדיון היא אם החשוד איתנו או נגדנו. מתברר שלא רק פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, אלא גם צדק. אנו משופעים בצדקנים וקצת פחות בצדיקים.
רביעית, יש בינינו מי שטוענים ש”למדנו מקמפיין טראמפ כיצד לנהל מערכת בחירות”. אלא שהימים האחרונים מלמדים שאיש מאנשי האופוזיציה לא למד דבר מקמפיין טראמפ (אם ראוי לנקוט בדרך טראמפ, זו כבר שאלה אחרת). על חשדות הרבה פחות חמורים ומבוססים נגד היריבה הילרי קלינטון חזר טראמפ על המסר המאוד קליט: “כלאו אותה”. אצלנו, אלו הטוענים שלמדו מטראמפ והתאימו את עצמם לעידן 140 התווים של הטוויטר, רק מסבירים ש”אם יתברר - נראה לי שיש בזה עבירה פלילית”. לריב עם ראש ממשלה - אף פעם לא כדאי, גם לא כשאתה נמצא באופוזיציה. מתברר שקל להגיד “למדנו מטראמפ”, אך קשה לבצע. יהיו רבים שיחשבו שטוב שכך, אבל, כאמור, לא בכך עסקינן.
חמישית, גם הטענה של כלי תקשורת ש”יש אצלנו פלורליזם בפרסום מאמרים” אינה ממש תקפה בעידן 140 התווים, שבו כל צרכן תקשורת יודע שמה שבעיקר משפיע על ההמונים הוא גודל הכותרת ותוכנה, הצילום והמיקום בליין־אפ של החדשות. כל היתר טוב לעיתונאים ולמקבלי ההחלטות בלבד. כדי לא לראות רק שחורות חשוב לציין כי ההכללה היא מן השטן, ויש לא מעט אישי ציבור ראויים ועיתונאים הגונים.
התרעות פיקוד העורף