משפט אזריה נגע בנימים הרגישים ביותר של החברה הישראלית משום שכמעט ואין משפחה שאין לה קשר לצה"ל. אין אמא, אבא, אח ואחות שלא מדמיינים אפשרות שגם אחד מבני משפחתם יעמוד בפני הדילמה שבה עמד אזריה - ואיש אינו יודע איך הם יפעלו ברגע האמת. יותר משהציבור רוצה להגן על אזריה, הוא רוצה להגן על חבריו, קרוביו ומשפחתו.
אזריה, בעצת יועצים רעים, כאלה שאינם נמנים עם מיטיביו, בחר בקו הגנה בלתי אפשרי, שעניינו היה להצדיק את ההרג, במקום לטעון שהוא פעל בלהט של רגע לא נשלט, שהוא מביע חרטה ומן הסתם, בכך היה נגמר העניין. לכן, הכתובת של ההרשעה בהכרעת הדין וגם של גזר הדין הייתה כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה.
אין בית משפט הגון בעולם המתפתח שיכול היה לזכות אותו על פי קו ההגנה השגוי שבחר בו. על שולחנם של השופטים לא עמד רק אזריה, אלא הערך החשוב ביותר של כל צבא לוחם במדינה דמוקרטית: טוהר הנשק. משכך, גזר הדין שפסקו השופטים לאזריה אתמול הוא המינימום שבמינימום ופחות מזה אי אפשר.
עכשיו עומדת בפני אזריה הדילמה אם לערער על פסק הדין (ההכרעה והעונש) או להרים ידיים בשלב זה ולהרכין את הראש. יש לקוות, שאזריה לא יפול שוב למלכודת שטומנים לו מעריציו ואוהדיו, שהם לא באמת כאלה, ויימנע מערעור. או אז, כשפסק הדין כבר יהיה חלוט (כאשר יודיע שאינו מערער) הוא יוכל לפנות לאלוף פיקוד מרכז ולבקש את המתקת עונשו. אסור לו להתפתות ליועצי האחיתופל שלו, שלוחצים עליו ועל משפחתו לערער, משום שיהיה קשות לעלות על הדעת שיהיה בית דין הגון כלשהו שיזכה אותו מאשמת הריגה.
על אזריה ומשפחתו להתעשת סופית מחלום הזיכוי. זה פשוט לא יקרה. הכרעת הדין בנוייה לתלפיות. קשה יהיה לערער אותה. אזריה ומשפחתו, לדעתי, חייבים לכבד את החלטת בית הדין הצבאי ולהקדיש את עיקר מאמציהם לקצר את עונש המאסר. זו משימה ברת השגה. הגיעה העת להוריד את משפט אזריה מסדר היום הציבורי.
התרעות פיקוד העורף