חשבתי על הסיפור הזה פעם ופעמיים ושלוש, ואני עדיין מתקשה להחליט אם הוא מצחיק, עצוב או סתם מסקרן. כך או כך, אחזור עליו בקיצור. לתושבי העיר פורטלנד באורגון יש הרבה סיבות להיות מרוצים. עירם נקייה, טבולה בירק ונוף, נינוחה, בטוחה. זו עיר ליברלית מאוד, מה שניכר כמובן גם ביהודיה. זו עיר שהתפתחה בה מסורת של פונדקאות. נשים הנושאות ברחמן תינוקות שנמסרים לאימוץ. בסדרת כתבות על התופעה הזאת לפני כמה חודשים הוכתרה אורגון כמדינת הפונדקאות. במפתיע, אחת הכתבות עסקה בנו. כלומר, בישראל.

הקהילה היהודית של פורטלנד קטנה, אבל גדולה בהרבה ממה שחשבנו עד לפני כמה שנים: סקר של הפדרציה המקומית מצא פי שניים יותר יהודים ממה שראשי הקהילה העריכו, בערך 50 אלף. ויכול להיות שהמספר הזה בעלייה, משום שבשנים האחרונות משפחות של יהודים אורתודוקסים מהגרות לעיר במספרים גדולים יותר. מה צריכים יהודים מסורתיים? הם צריכים, בין השאר, מקווה לטבילה. והפדרציה החליטה לבנות אחד כזה. אבל מכיוון שמדובר בפדרציה – לא בזרם דתי מסוים – המקווה פתוח לכל יהודי. כלומר, הוא מקווה טהרה תחת השגחה של רבנים אורתודוקסים, כך שאיש לא יוכל לטעון שהמקווה עצמו לא כשר לשימוש. אבל מעבר לפיקוח הזה, אין לאף זרם זכות שימוש או פיקוח בלעדית עליו.

עכשיו אפשר לחבר פסקה ראשונה – מדינת הפונדקאות – לפסקה שנייה – מקווה לטבילה. מתברר שכמחצית מהטובלים במקווה הזה, החדש יחסית, הם תינוקות ישראלים. זוגות של ישראלים, בדרך כלל זוגות של גברים, באים לפורטלנד כדי לקבל תינוק חדש. הם רוצים שהתינוק יהיה יהודי, ועל כן נזקקים לגייר אותו בזריזות וביעילות. בפורטלנד יש מקווה חדש, שאינו מפלה בין רבנים. והישראלים באים אליו – בדרך כלל, כפי שלמדתי משיחה בפדרציה, בלוויית הרב הרפורמי המקומי, מייקל כהנא.

עניין וגם לקח

הנה התלבטות לגמרי לא עיתונאית: האם צריך בכלל לספר את הסיפור הזה? מצד אחד, הוא מלמד על האבסורד המובנה בשיטה הישראלית, המשלחת את אזרחיה לגייר את ילדיהם במקווה של אמריקאים מעבר לים. מצד שני, למה להסתכן בחשיפה של סיפור שיכול רק לגרום לצרות – הרבנות תתחיל לרחרח, התינוקות שגוירו, בין השאר כדי לחסוך להם כאב ראש בהמשך החיים, יסומנו. מישהו יתקשר למישהו כדי לארגן משהו שיסדיר את הפרצה המקומית.

ובכל זאת, יש בו עניין וגם לקח: הוא מלמד שיהודים בעלי עמדות הלכתיות ותיאולוגיות מתחרות מסוגלים לשתף פעולה באופן שמביא לכולם תועלת. הוא מדגים כיצד הישראלים כבר מזמן לא תלויים בשיגיונות של הרבנות ומוצאים פתרונות יצירתיים למכשולים שנערמים על דרכם. הוא מוכיח, לא בפעם הראשונה, שיש לישראל לא רק מה ללמד את יהודי התפוצות, אלא גם מה ללמוד מהם. ובאופן מוזר, הוא גם מחבר את היהודים של פורטלנד ליהודים של ישראל – היה יותר משמץ של גאווה בקולם של מי ששיתפו אותי בסיפור הזה.

זו גאווה משונה קצת: היא מחייבת את החיבור לישראל ובה בעת מסתייגת ממנו. ישראל היא מוקד היסטורי ותרבותי ליהודים, אך גם מקור לתסכול – איזו מין מדינה יהודית זו, אם יהודיה נדרשים למקווה בצפון־מערב ארצות הברית? על כן, המקווה הנינוח והבלתי שיפוטי הזה הוא יצירה אנטי־ממסדית. למען ישראל – במובן רחב; נגד הממסד הישראלי וחוקיו המשונים – במובן קונקרטי יותר. ממילא פגשתי השבוע לא מעט יהודים בפורטלנד, ולחלקם דעות משונות על ישראל, אפילו מעצבנות בצדקנותן. אבל ליהודים האלה יש כנראה תפקיד חתרני בעיצובה התרבותי. המקווה יוכיח.

אפשר גם ביחד: יש לישראל מה ללמוד מיהדות התפוצות

מקווה אחד יוצא דופן בפורטלנד מלמד שיהודים בעלי עמדות הלכתיות מתחרות מסוגלים לשתף פעולה באופן שמביא לכולם תועלת