כשצה"ל הורג איראניים

עד השעה עשר וחצי בבוקר עוד היססה העיתונות הישראלית אם לשייך בוודאות את התקיפה לחיל האוויר, אבל אז באה ההודעה ממוסקבה שטרפה את הקלפים. הרוסים חשפו כי היו אלה מטוסי הקרב של צה"ל שתקפו אותו לילה בשדה התעופה הצבאי T-4 במחוז חומס. הם לא רק הצביעו על ישראל, אלא גם גילו כמה מטוסים פעלו (לטענתם, שניים), מהיכן שיגרו את הטילים (משמי לבנון) והיכן פגעו (בחלקו המערבי של הבסיס). בבסיס הסורי שהו גם יועצים רוסים, והתקיפה נעשתה לנגד עיניהם. על שום כך חמתם בערה.

ישראל הצהירה שביצעה יותר ממאה גיחות כאלה בשטח סוריה בשנים האחרונות, וכמעט את כולן הסתירה בזמן־אמת. לישראל תפיסה הסברתית, שהוכיחה את עצמה לאורך השנים. כל עוד מכים ולא מביישים את הצד השני בגילוי התקיפה, קיים סיכוי גבוה שיספוג אותה בשקט. זה עבד יפה עם אסד מאז הריסת הכור הגרעיני בספטמבר 2007. זה המשיך לעבוד יפה גם עשור אחר כך. הבעיה היא שבימים אלה ממש נוצרת לנגד עינינו מציאות חדשה. האויב איננו סוריה, ואף לא חיזבאללה, אלא איראן. לאיראנים, כידוע, יש זקיפות קומה. כמעט כמו שלנו.

אור ליום שני התברר כי ישראל הרגה לובשי מדים איראנים. לא סורים, לא חמאס, לא לבנונים. איראנים. חשבון דמים חזיתי נפתח מולם, אחרי שנים שבהן הוא מתנהל מרחוק. ההיסטוריה הראתה שהאיראנים אינם חובבי מלחמות חזיתיות עם צבא סדיר. הם מעדיפים להפעיל שכירי חרב או ארגוני חסות. שמונה שנות מלחמה מול סדאם, במרוצת שנות ה־80, היו מבחינתם אירוע יוצא דופן, וזרעו בלבם טראומה לאומית ומנהיגותית. אבל מי מדבר עכשיו על מלחמה. הם יבקשו לגבות את המחיר בפעולה כירורגית. מבחינת ישראל, כל הפעמונים מצלצלים. לפנינו התרעת פיגוע.

מי זוכר כי יממה לפני כל זה תקף הצבא הסורי שוב באמצעות גז אזורי מגורים. התמונות שיצאו מהעיר דומא קשות מנשוא. משפחות שלמות נחנקו יחד למוות. הורים ששיחקו בסלון ביתם עם ילדיהם נמצאו שעה או שעתיים אחר כך שרועים יחד ללא רוח חיים על רצפתו. לא הצורר הרעיל אותם, אלא ההנהגה שלהם, זו שמופקדת, על פי כל דין, להבטיח את שלום אזרחיה ואת קיומם.

דומא, עיר בינונית בגודלה, המרוחקת 10 קילומטרים בלבד מדמשק, היא אחד המעוזים האחרונים של ארגון "צבא האסלאם", פלג עיקש שחולל צרות בצרורות למשטר מרגע הקמתו ב־2011. לוחמיו, סונים, הם למעשה הצאצאים הרעיוניים של מורדי חומס ואל־חמאה, שבהם נלחם אביו של בשאר ובהם טבח בעשור הראשון לשלטונו. כאז כן עתה, המשטר יודע שאם לא יכחידם, הם יקומו עליו לחסלו. בגלל המערכה בדומא, ברחו ממנה בחודשים האחרונים 33 אלף תושבים, כשליש מאוכלוסייתה. אלה שמתו השבוע בחנק הם המסכנים שנותרו מאחור. הצבא הסורי ובעלי בריתו הרוסים לא מבקשים מלכתחילה להרוג אזרחים. הם מחפשים חמושים. אבל לפעמים נלכדים חפים מפשע בזירת הקרב. כך נולדו מעשי הטבח הקודמים, וכך אירע גם הנוכחי.

אף שנולדו יחד במקרה, יש קשר בין התקיפה בדומא לתקיפה ב-T-4. מבחינה תדמיתית, לישראל נוח יותר לפעול בסוריה כאשר השלטון רוצח ללא רחם בנתיניו. משטר כזה, מי יבוא לעזרתו כשהוא חוטף מכות מצד שלישי. מאחורי הקלעים, וגם בגלוי, פעלה ישראל רבות כדי לדרבן את טראמפ לתקוף. לא מפאת כאבה על הנספים בדומא. בישראל חוזים כיצד ארה"ב הולכת ונסוגה מתפקידה המסורתי בסוריה, וכיצד צה"ל נותר לבד להתמודד עם ההתבססות האיראנית. מכה אמריקאית על בסיסי הצבא של אסד תזכיר לאסד, לחיזבאללה וגם לפוטין, כי השוטר האמריקאי עדיין כאן, ותעניק לה תחושה שאיננה לבד.

השר יואב גלנט, בעברו מפקד פיקוד הדרום וכמעט הרמטכ"ל, התראיין השבוע בגלי צה"ל ואמר כי "אסד צריך לעבור מהעולם" בעקבות טבח דומא. יומיים לפני יום השואה, לכאורה אין דבר הגיוני מקריאה להעניש פושע. במלחמת העולם השנייה המעצמות שתקו לנוכח תוכנית ההשמדה. הלקח המתבקש הוא שאסור למעצמות לשתוק גם היום, כאשר אוכלוסייה תמימה מושמדת באמצעי המתה דומים. ישראל קמה מתוך השואה, היא מעצמה אזורית, ומעשי הטבח מתרחשים לפתחה. מתבקש שתאמץ עמדה מוסרית נגד הפשעים. אבל היא מתנערת מהתפקיד.

"העולם יהיה טוב יותר בלי רוצח ההמונים השפל הזה", אמר גלנט למראיינו, אפי טריגר. אסד אכן ראוי למשפט, אבל הפלתו לא תפתור את הבעיה, אלא תיצור בעיה גדולה יותר לנתיניו ולשכניו. כמו בלוב שבה הופל השליט, כמו בעיראק. משטר מרכזי, אפילו הנוכחי, רחוק מעשיית צדק, אבל בכוחו להבטיח יציבות כלשהי. רוסיה, ששלחה את כוחותיה כדי להגן על ידידה בדמשק, לא תמצא בכך עניין בהיעדרו. היא תיסוג ותשאיר מאחוריה כאוס. איש לא יהיה שם כדי לרסן את הקיצוניים שייאבקו על ירושת השלטון. כך תהפוך סוריה לביצת טרור ותייצא אותו למדינות הסמוכות. על גבולנו ברמת הגולן יישבו ארגונים עוינים.

עד כמה שזה ייראה מוזר, ישראל, שהביסה צבאות סדירים, לא רשמה עדיין ניצחון מוחץ על ארגון חמוש. שלושה עשורים היא נאבקת בחיזבאללה, בג'יהאד האסלאמי ובחמאס, יודעת להכילם, אבל בינתיים הם התעצמו. לעומת זאת, אם צבא סדיר יתבסס שם, למשל איראן, לישראל שלל אמצעים להתמודד איתו. אחד מהם ראינו השבוע.

את קריאתו של גלנט להפלת בשאר אני מפרש אחרת, אף שלא נאמרה במילים אלה. ישראל הייתה יכולה לעשות יותר כאשר אלפי חפים מפשע הושמדו לנגד עיניה בסוריה. כמו שהיא יודעת לאתר בדייקנות משלוחי נשק מתקדמים שמגיעים לחיזבאללה מאיראן, היא יכלה זה מכבר לפגוע במאגרי גז הכלור של צבא אסד. היה עליה להוביל את זעקת שכניה הנרצחים בחנק וברעל ולהנהיג מערכה בינלאומית נגד רצח המוני. אבל היא בחרה לשתוק, ואחת לתקופת מה שלפה מהשרוול. מדוע ישראל שתקה, ישאל כל אחד מאיתנו את עצמו.