אם מאיר היה פה היום, הוא בוודאי היה מברך את החוק הסעודי של יורש העצר מוחמד בן סלמאן שמעניק רישיון נהיגה לנשות סעודיה. הן אומנם עדיין צריכות את אישורו של הבעל כדי להוציא אותו, אבל על זה מאיר היה חותם לי ללא עוררין.

למאיר לא היה רישיון נהיגה או יותר נכון, הוא נשלל בעקבות נסיעת עבודה לצפון. איתרע מזלו וניידת משטרה שנסעה אחריו הבחינה שהוא נוסע לו בכיף על הנתיב השמאלי ולא טורח לחזור מדי פעם לצדו הימני של הכביש. למה להתאמץ? כיוון שלא היו ברשותו רישיונות, הוא נדרש להציג אותם במשטרת חדרה, התחנה הקרובה לאזור שבו נעצר. עבור מאיר זה היה כמובן בגדר המלצה. מה יש לו לחפש בחדרה? לא עזרו כל מכתבי ההתראה, ואכן, כעבור כמה חודשים רישיונו נפסל (הרישיון היה בן פחות משנה, נהג חדש) והיה עליו לעבור טסט מחדש. מצחיק לחשוב שהוא היה טורח לגשת שוב. הטסט הראשון כבר היה סוג של מטרד עבורו.

למען האמת, לא באמת היה אכפת לו. סתם בזבוז זמן כשאפשר לעשות דברים אחרים בנסיעה, בעיקר לקרוא. במשך השנים הבנתי שזה סידור לא רע בכלל בשבילו. מומלץ לכל מי שרוצה להתחמק באלגנטיות מהסעות לגנים, בתי ספר, בנקים, קניות, מוסכים, טסטים לרכב וכל שאר המטלות. יש תירוץ גאוני: ״הלוואי ויכולתי לעזור אבל...״ ופה נכנסת לתמונה האישה שאיתו, וכששתי הבנות בגרו והוציאו רישיון – גם הן. בדרך כלל אחת מהן הייתה פנויה. היו הסעות למגרשים, לאולפני הרדיו והטלוויזיה, לפגישות עבודה ולשדות התעופה. מה בדיוק הוא היה עושה בסעודיה עם שלוש נשים מקורקעות?

נהגת סעודית, צילום: רויטרס

***

במלחמת המפרץ, כשכולם היו ספונים בחדרים האטומים, מצוידים במסכות אב״כ ומרותקים למכשירי הרדיו לקריאות "נחש צפע", זו הייתי אני שבאומץ רב הסעתי את מאיר לשדה התעופה כדי לשדר משחקים של מכבי תל אביב באירופה. הקבוצות האירופיות סירבו להגיע לישראל, ולכן כל המשחקים נערכו בחו״ל. הפקדנו את הבנות בידיהם הנאמנות של הסבא והסבתא ודהרנו בכבישים מירושלים לנמל התעופה בן־גוריון עם המסכה מונחת על הספסל האחורי של הרכב. הכבישים היו נטושים. בדרכי חזרה הביתה הייתי לבד. עשיתי את הדרך במהירות שיא כשאני משקשקת מפחד, ובמיוחד כשבדיוק הכריזו ברדיו ״נחש צפע״. כל מה שרציתי היה להגיע כבר לחדר האטום והמוגן ולחבק את הבנות המבוהלות שהשארתי בבית. החניתי את הרכב בחיפזון וטסתי ארבע קומות למעלה ברגל. לא הייתה מעלית. הייתי משוכנעת שאראה סבא, סבתא ושתי בנות ספונים בחדר הקטנטן שהכנו מבעוד מועד לפי כל הכללים, עם המסקינג טייפ וסמרטוטי הרצפה הרטובים שהגנו על הפתחים, כשעל פניהם מונחות בצייתנות המסכות.

במקום זה מצאתי את הבנות משתוללות להן בסלון הבית, מפרקות את החטיפים לשעת חירום וצופות בטלוויזיה, והמבוגרים האחראים משתפים פעולה בשמחה רבה. יש לציין שהמסכות היו מוגנות היטב בחדר האטום, אף אחד לא טרח לפתוח אותן. ממש הובכתי להיכנס הביתה עם מסכה ביד מורכבת בהיכון.

כמובן שבמהלך השנים נכנסו המוניות לתמונה, והתפקיד שלי ירד לחצי משרה. במקרים רבים, גם כשלא כל כך היה בא לי, התפתיתי למבטים החמודים של מאיר: ״מאמי, אולי את לוקחת אותי?״ אהבתי את הנסיעות שלנו מהרצליה לרדיו 103 בגבעתיים למרות שקיטרתי. הכבישים בשעות אחר הצהריים האלה היו פקוקים להחריד. הנסיעה לקחה למעלה משעה, אבל הייתה זו שעה של ביחד, עם שירים עבריים ברקע ושיחות של שנינו לבד. תמיד כשהתנועה ממש לא זזה, נשבעתי לו שזו הפעם האחרונה.

כשמצבו הבריאותי הידרדר והחלה הצליעה, השתדלתי לקחת אותו כמה שיותר. היה לו הכי נוח לנסוע איתי. הפעם האחרונה שבה הסעתי אותו הייתה בשעת לילה מאוחרת מאולפני הרצליה. מאיר מעד ביציאה מהאולפנים, ומאותו יום ואילך נאלצנו להיעזר בשירותיהן של מוניות מיוחדות. כמה אני מתגעגעת לפקקים בדרך לגבעתיים. הלוואי שיכולתי עוד פעם אחת להסיע אותו לשם. להאזין לשירים העבריים בדרך ולהגיד לו את כל מה שרציתי ולא הספקתי. אני מייחלת לפקק ענק, ושהנסיעה הזאת לא תסתיים לעולם. מבטיחה לך מאיר, אני לא אקטר.

אני מייחלת לפקק ענק ומבטיחה: הפעם לא אקטר למאיר

לא היה אכפת לו שלא היה לו רישיון נהיגה, במשך השנים הבנתי שזה סידור לא רע בכלל בשבילו. מומלץ לכל מי שרוצה להתחמק באלגנטיות מהסעות לגנים, בתי ספר ושאר מטלות