אסון ורסאי, אסון המכבייה (שלו הייתי עד) והאסון שבו נהרגה אביבה חיון ז"ל באולמי "עדיה" ביבנה הם רק חלק מאינספור המקרים שגרמו לנו להחסיר פעימה על אובדן חיי אדם ולהמשיך ללוות את המשפט, שבדרך כלל נמשך שנים, עד שהוא הופך לגזר דין שהוא בדיחה.
כי כמה אפשר להילחם עבור הצדק, להיות שותף למאבקים לשינוי, להגיע לכל הדיונים, לספר את הסיפור שלך, לחזור הביתה מרוסק וללכת לישון כל ערב עם געגוע בלתי נגמר? רק המחשבה המטלטלת הזאת צריכה להביא את האנשים שעל כס השיפוט להבין שגם אם מדובר פה באדם שצריך להישפט לגופו, נדרש כאן גזר דין מהדהד שימנע את מה שכנראה שוב יקרה.
שש שנים חלפו מאז שעמדה האם, סיגלית בצלאלי, ובידיים רועדות, קצת אחרי השבעה, הדליקה משואה עם ראובן (רובי) ריבלין, ברגע הקשה ביותר בטקס המשואות מאז ומעולם; שש שנים חלפו רק כדי לגלות שהאחראים, האנשים המנופחים עם הכיסים המלאים, לא יישבו בכלא אפילו דקה אחת.
גוף תאורה שהיה באחריותם, שהוקם ברשלנות במכרז של המדינה, ללא התייחסות מינימלית לתנאי המיקום והרוח, מחץ למוות חיילת מצטיינת, הפך את מסלול החיים של משפחת בצלאלי, ובסופו של דבר, בזכות עורך דין טוב ושאר מניפולציות, רגשיות ומשפטיות, נידונו המורשעים לעבודות שירות בלבד; 400 שעות תמורת חיי אדם ו־15 אלף שקלים קנס למהנדס (שלא נכנס לכלא בגלל מצבו הבריאותי).
אני לא מכיר את ההורים של הילה בצלאלי ז"ל, אבל אני מקווה בשבילם ובשביל כולנו שהם עדיין לא איבדו את הכוח להילחם. אני לא מכיר את החברים של הילה, אבל במקומם הייתי ממשיך בכל הכוח לגייס עורכי דין ופעילים חברתיים, שירימו את הסיפור הזה ויצעקו. העונש הזה הוא תעודת עניות לבית המשפט הישראלי. הסיפור הזה חייב להיגמר אחרת.
הכותב הוא עורך אתר מעריב אונליין
התרעות פיקוד העורף