יש משהו נוח בלבחור בפתרון קל ליישום ולהבנה, שאינו דורש מהממשלה השקעה רבה מדי. אולי נוח גם להסתתר מאחורי המחשבה, אולי התקווה, שנוכחות המצלמות תהווה תחליף טכנולוגי למבוגר אחראי. אך אצלנו בוויצו, מקום שבו התיאוריה פוגשת את המציאות, יודעים שגם אם מצלמות הן דבר חשוב, הצבתן היא כניסיון לכסות גיבנת בפלסטר.
כי מצבו של החינוך לגיל הרך הוא קשה מכל זווית שנצלם אותו. עד גיל 3, המדינה נמנעת מלקחת אחריות על חינוך ילדינו, והתוצאה הישירה היא מחסור עצום במעונות, היעדר פיקוח ממסדי על רוב המסגרות, מחסור חמור במטפלות, תנאי שכר והעסקה משפילים, ובפשטות: הפקרות ציבורית מוחלטת דווקא במקום שבו אנו מפקידים את היקר לנו מכל.
התקנת מצלמות במעונות היום היא יוזמה חשובה והכרחית. אבל אותה עובדת חסרת כישורים ונטולת הדרכה; אותה בעלת מעון שאף אחד לא בחן את מצבה הנפשי או את כשירותה לטפל בילדים; אותה סייעת במעון פרטי שכל מה שנדרש ממנה הוא הנכונות להשתכר בצניעות - אותן המצלמות לא בהכרח יעצרו. כלל לא בטוח שגם ביודען שהכל מצולם, בידן הכלים להתמודד עם חבורת ילדים בוכים ומתרוצצים.
הפתרון הנכון והאמיתי לבעיה הוא לקיחת אחריות כוללת של המדינה על תחום החינוך לגיל הרך, מהלך שיהפוך את התחום למקצועי, ואת העוסקים בו לאנשי מקצוע מוסמכים. מהלך כזה צריך לכלול בניית והפעלת מסלולים לגיוס ומיון עובדות, עם אופק תעסוקתי אשר יושתת בין השאר על הרחבת השכלה והקניית ידע וכלים, הגדלת שכר המטפלות, עם מסלולי תגמול ומרכיבי הדרכה והשתלמויות, ושינוי התקינה כך שתשפר את היחס בין מטפלות לילדים. אחרי כל זה אפשר יהיה לצרף למהלך הכולל גם את חובת התיעוד המצולם, כחלק משלים של הפתרון, ולא כפתרון עצמו.
את המקרה הבא שיקרה, שיתועד בוודאי וילווה בראיה מפלילה למהדרין, אל תייחסו לקיומה או להיעדרה של מצלמה. האשמה טמונה בכשל המערכתי הגורף שקיים בחינוך לגיל הרך, שדומה לאותו גשר מסוכן, עם או בלי בית חולים למרגלותיו.
התרעות פיקוד העורף