הבה נעקוב אחר מסלולו של מי שמבקש לקפוץ לאילת לביקור עסקים קצר או לשהות בה ימים אחדים בבית מלון. הבה נאמר שהוא מבקש להגיע לאילת בצהרי יום לבית המלון. בשעת בוקר הוא יעלה לרכבו וייסע שעה ארוכה לשדה התעופה ההומה והדחוס בן־גוריון. הנסיעה מהמרכז תארך למעלה מחצי שעה. ההמתנה למטוס עוד כחצי שעה. הטיסה עצמה כמעט שעה. ואחריה שוב לא ינחת המטוס כבעבר במרכזה של העיר אילת אלא בשדה התעופה החדש, שאף הוא במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר.
אם נצרף את כל השעות הללו של נסיעה והמתנה, נגלה כי מדובר בטיסה אל מעבר לים. אם יבקש הישראלי שעד כה נסע לאילת לרגל עסקיו לנהל את מסעו במהירות וביעילות, מעתה ואילך מדובר במשימה רבת ייסורים המתארכת ללא גבול. מי שניצח במאבק על סגירת שדה דב הם בעלי קרקעות וקבלנים. יש להבין בהחלט את תאוותם לבנות ולהרוויח. אבל ראש העיר תל אביב רון חולדאי סבור, בצדק, שבכך תיפגע גם עירו, שהגישה אליה תהפוך קשה וכמעט בלתי אפשרית.
כיצד ייתכן שבעוד שבעולם הרחב והנאור מספר המטוסים מתעצם והולך והתעופה מקצרת את המרחקים ומקרבת אזרחים למחוזות חפצם, דווקא בארצנו הלכאורה מתקדמת מקבלים החלטה פזיזה, נטולת היגיון, ומחסלים את שדה התעופה החיוני כל כך והנגיש כל כך? ואם במקום השדה המרכזי הזה יתנוססו עוד מגדלים שעתירי הממון ייכנסו אליהם בחדווה, האם בכך ייטב לכולנו?
מה יכולים להיות הנימוקים לסגירת השדה החיוני הזה? עוד צפיפות בלתי נסבלת במרכזה של תל אביב? מהיכן שואבים חכמי ההחלטה את הגיונם? ואולי חלילה מדובר כאן לכאורה בממון שנשפך ומשמן גלגלים חיוניים על מנת להניע את ההחלטה השגויה הזו?
גזירת הגורל הזו איננה סופית. עדיין מרחפים מטוסים קלי־כנף מעל שדה דב בדרכם דרומה. יש לשקול מחדש את ההחלטה השגויה ולהאזין לנימוקים רבי־ההיגיון של תושבי אילת הזועמים ואף תושבי תל אביב, הסבורים כי ההחלטה הזו מיותרת ויש למנוע אותה בטרם יעלה כורת על העיר הדרומית.
התרעות פיקוד העורף