לאחרונה שודרה בערוץ עשר כתבת סיכום התפקיד של מח"ט יהודה, אל"מ איציק כהן, קצין מוכשר ומוערך, שימונה למפקדה הבא של חטיבת גבעתי. בראיון דיבר כהן על הזכות לפקד על חטיבת יהודה, גזרה המתמקדת בעיר המורכבת ביותר באזור יהודה ושומרון - חברון; המספקת לכוחות הביטחון הישראליים אתגרים חדשים מדי יום, היצואנית הגדולה ביותר של מחבלים באינתיפאדת הסכינים האחרונה, וזו אשר בלבה מתגוררים כ־800 ישראלים, המוקפים ב־250 אלף פלסטינים. "מיקרוקוסמוס של ישראל והמזרח התיכון" כינה אותה כהן, ובצדק.
פריים קצר בכתבה תיאר את המציאות בחברון והציג את חשיבות קיומו של השיח. תוך שהכתב אור הלר ראיין תיירים, עמד לו חייל בעמדת שמירה, ולידו ילד, ככל הנראה בן 5 או 6. שנתיים ושבועיים עברו מאז שסיימה כותבת שורות אלה את שירותה בחטיבת יהודה, אך ההרגשה היא שהערכים השתנו מהותית. כשהמפקד הבכיר ביותר בשטח שוכח לדבר על הפלסטינים אלא בהקשר הפיגועים, עלול החייל בקצה להבין את משימתו בצורה מעורפלת. איפה ההתייחסות להיבטים הכלכליים שיוצרים את חיי השגרה של שני הצדדים? איפה שיתופי הפעולה בין אנשי העסקים משני הצדדים? עליהם לא דיברו, לא כי אסור, אלא כי כנראה האמת לא משרתת את האג'נדה של בני המקום.
אם בעבר ההסתכלות הייתה על התמונה הרחבה, ועל טובתם של כל תושבי האזור, ההסתכלות היום על חברון עלולה להיות צרה, חד־צדדית. אך המציאות באזור מורכבת; חברון לא שלנו ולא שלהם, היא של כולם, ובעצם של אף אחד. העיר מציגה את הרע והמכוער, ולפעמים גם את הטוב והיפה בחברה שלנו. אך עם זאת, היא מציבה בפני החיילים והמפקדים אתגר יומיומי, שבו בינתיים הם, וגם אנחנו, כנראה נכשלים. שירותם של חיילי צה"ל בשטחים קשה, ומדי יום הם מתמודדים עם דילמות מורכבות. תפקיד המצפן המוסרי שלהם, המפקד, הוא להציג מציאות אפורה, ולא בשחור־לבן, על מנת לסייע להם להתמודד איתה.
התרעות פיקוד העורף