כשחזרנו מיורודיסני, כפי שסיפרתי במדור הקודם, הספקנו לחגוג לבן יום הולדת שלוש במסיבה לחבריו מהגן, ולמחרת התייצבנו בבית החולים בציריך, אותו בית חולים שמוכר לנו ומאוד לטובה משתי הלידות של בתי סיון. הניתוח, נאמר לנו, אמור להימשך כארבע שעות לכל היותר. כשארבע שעות חלפו, ואנחנו עדיין בחדר ההמתנה של בית החולים, מחכים לשיחת עדכון שלא מגיעה, התחלתי לנדנד לחתן השווייצרי שלי, פיליפ, מה קורה? אולי תשאל מישהו. אבל הוא שווייצרי. ממתין בסבלנות.
כשעוד שעה עוברת, והוא מבין שעוד רגע אני אפרוץ לחדר הניתוח, הוא מתרצה וניגש לשאול. כל מה שמוכנים למסור לנו זה שהניתוח אכן מתארך מסיבה כלשהי. מה הסיבה? זה כבר מוגזם לשאול. החתן המקסים שלי מחליף קצת צבעים, אבל הנימוס השווייצרי שלו מסרב לשתף פעולה עם ההיסטריה שלי. "זו הילדה שלי בפנים", אני אומרת לו, והוא עונה בהשתתפות אמיתית: I know.
מאיר שלי כל כך חסר. כל כך קשה לי להיות בלעדיו שם. בלי החיבוק המנחם, העוצמה והחוזק שהוא תמיד שידר וההבטחה שלו שהכל יהיה בסדר. בניתוח הכבד שסיון עברה לפני 15 שנים בארץ, מאיר הוא זה שבזכותו שרדנו. הוא היה עמוד הפלדה התומך שלנו. לאחר שהניתוח שארך אז שמונה שעות הסתיים, קראו לנו למשרדו של המרדים. שם קיבל אותנו המנתח עם החלוק הלבן מוכתם בכתמי דם, אבל על פניו הבעה של הקלה. הוא בישר לנו שהניתוח עבר בהצלחה. כשהוא יצא מהחדר, מאיר חיבק אותי חזק ופרץ בבכי. האיש הזה, שהיה כל כך חזק למעננו במשך חודש שלם, פשוט התפרק כשהכל הסתיים.
כשראיתי את הבת שלי שלמה ובריאה - מיתרי הקול מתפקדים, אף איבר לא נפגע והיא מטופלת מעל ומעבר למצופה - סלחתי לשווייצרים על השוני ביניהם ובין הישראלים; על שאנחנו דורשים תשובות כאן ועכשיו, וזו לא דרכם. על שאנחנו רגשנים והיסטרים, וזה ממש מוזר להם. כאלה אנחנו. אולי לא הכי נקי וסטרילי ואצלנו, ואולי אנחנו גם לא כל כך יסודיים, אבל יש בנו הרבה לב ורגש, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. ואתה שם למעלה: תן קצת מנוחה. הוכחתי שאני עומדת במבחנים, אז בבקשה די.
התרעות פיקוד העורף