מאיר הסתכל עלי במבט אבוד. מה אני עושה עם השאלות האלה? הוא ידע שכרגיל אמצא את התשובות, בדיוק כמו שעשיתי ב־42 השנים שבהן היינו נשואים.

שבועיים לאחר שמאיר מעד כשיצא מאוחר בלילה משידור משחק באולפני הרצליה, התקשר אליו עיתונאי "ידיעות אחרונות", רז שכניק, וביקש ממנו להתראיין לעיתון למדור "פינג פונג". מדור חמוד, לא פולשני מדי, עם שאלות ידידותיות. למאיר לא הייתה כל בעיה לענות עליהן. מה מפחיד אותך? "סרטי אימה". החופשה הגרועה ביותר? "אילת אחרי המונדיאל, כשלא הניחו לי". רגע מתסכל? "פארק דה פראנס עם שאגת ה'שער' כשהקול בוגד בך". מה מדאיג אותך לפני השינה? "באיזה סרט אקשן אני הולך לצפות". מה היית עושה אם לא היית שדרן? "מובטל". לראיון הזה אפילו למאיר, סרבן ראיונות ידוע, לא הייתה סיבה לסרב.

כל השנים היו לו את אותן תשובות לאותן השאלות. הוא אהב בדיוק את אותם דברים. אותם שירים, אותם מקומות, אותם מאכלים. דרש כל כך מעט ועבד כל כך הרבה. תמיד ירדנו עליו שהוא כזה צפוי. את המדור "פינג פונג" של שכניק קראנו עשרות פעמים בעבר. לא התעמקנו יותר מדי בשאלות שנשאלו עד שהן הגיעו במייל אל פתחנו, בתקופה קשה במיוחד. מאיר כמו מאיר, ידע לאתר בן רגע שורת מחץ. מבט חטוף אחד זיהה את המוקשים שהסתתרו בשאלון התמים הזה. הבחנתי שמאיר מחוויר.

"מאמי, מה קרה?" שאלתי בדאגה. "מה אני עושה עם השאלות האלה? איך אני עונה עליהן?" מאיר אף פעם בעבר לא נותר ללא מילים. מילים היו הכוח שלו. השאלות שנשאל היו מקובלות לחלוטין. אבל במקרה של מאיר הן היו אכזריות. בשלב הזה של המחלה הוא עדיין לא שיתף איש. כשהוא נשאל לפשר הישיבה בכיסא הגלגלים, הוא נהג להרגיע שמדובר בקרע ברצועת הברך. רק אנחנו, המשפחה המצומצמת, ידענו שזמנו קצוב ושהוא חולה במחלה חשוכת מרפא.

***

"מתי היית הכי קרוב למוות?" הוא נשאל בשאלון הזה. "איזה שיר ישירו בהלוויה שלך?" הייתה שאלה נוספת. אני לא יודעת אם אי פעם שאלו נידון למוות מתי היה הכי קרוב למוות. אבל שכניק, העיתונאי האהוב וההגון הזה, לא יכול היה להעלות על דעתו שזה המצב. זה קרע לי את הלב. הסתכלתי על הבעל האהוב הזה שלי כשגלגלי המוח שלי כבר נכנסים לפעולה וחשבתי איך יוצאים מזה.

ואז קפצה לי התשובה לשאלה הראשונה: "הטיסה שלנו לארץ מלונדון", אמרתי לו. איך אפשר לשכוח את נחיתת החירום ברודוס כשנדרשנו לחגור חגורות הצלה צהובות, ואף אחד מהנוסעים לא באמת ידע איך עושים את זה. מי בכלל הסתכל על סרטון ההדרכה? הרי כולנו היינו בטוחים שלנו זה לא יקרה. מבעד לחלון הבחנו באחד המנועים עולה באש. המטוס הצליח לנחות, ואנחנו נחפזנו לגלוש במגלשות החירום. בילינו את הלילה במלון ברודוס, והמשפחות שלנו, שחיכו לזוג הצעיר בשדה התעופה בארץ, חזרו הביתה במפח נפש. היה פחד גדול, ובהחלט הרגשנו אז קרובים מאוד למוות.

מאיר הסתכל עלי כמוצא שלל גדול ואפילו חייך במבוכה. היום הוא היה מוכן לקחת בשתי ידיים את הקרבה הזאת למוות. לשאלה הנוספת: "איזה שיר ינגנו בהלוויה שלך?" מאיר ענה: "'נפרדנו כך' של אבנר גדסי. מה מתאים יותר ממנו?" המבט שלו כשאמר את זה היה בעצם הצוואה השקטה שלו. השיר הזה אכן ליווה אותו בדרכו האחרונה.

המילה "מוות" אף פעם לא נאמרה בקול רם בבית. היא ריחפה מעלינו יומם ולילה. היא השאירה אותנו ערים בלילות. היא חייתה בתוכנו והייתה חלק מחיינו. היא צחקה איתנו ובכתה איתנו. צעקנו אותה בלי קול ושנאנו את האותיות שהיא נשאה בתוכה. שלחנו במייל את התשובות, כשאף קורא לא היה יכול להעלות על דעתו, כולל שכניק עצמו, שזה יהיה גם הראיון האחרון.

יום ההולדת שלך, מאיר, מתקרב. נולדת בערב שמחת תורה; יום שמח ביהדות עם ריקודים, הקפות וממתקים לילדים. כמה אירוני. ביום ההולדת העצוב הזה שלך, יקר שלי, אבקש סליחה על כך שהפעם, שלא כמו תמיד בעבר, לא היה בכוחי לעזור לך.

יום ההולדת שלך מאיר מתקרב, לרגל כך אבקש סליחה שלא עזרתי לך

המילה "מוות" אף פעם לא נאמרה בקול רם בבית, היא ריחפה מעלינו יומם ולילה, השאירה אותנו ערים בלילות. צעקנו אותה בלי קול ושנאנו את האותיות שהיא נשאה בתוכה