בימים אלה מגיעים הביתה תלמידי מערכת החינוך ובידיהם תעודות אמצע השנה. כמורה, כמחנך וגם כהורה אני מרבה לדבר עם תלמידיי בתקופה זו של השנה, אפילו יותר מאשר בימים רגילים, על חשיבות ההשקעה בלימודים כמרכיב חשוב, גם אם לא בלעדי, ל"הצלחה" בחיים – תהה משמעותה של המילה אשר תהה.

ב-13 השנים בהם אני מורה שוחחתי עם הורים לא מעטים שמתקשים, או לא רוצים, לכפות על ילדיהם מסגרת ומשמעת כתנאי להצלחה בלימודים. לא פעם ולא פעמיים ישבתי מול הורים שהודיעו לי מפורשות – ברוח טובה ובידידות, ואפילו בנימה של התנצלות – שאין להם כוונה להתעמת עם ילדיהם כדי שיתאמצו יותר במקצועות קשים ולא אהובים עליהם, או שיתאמצו בלימודים בכלל. הם התלוננו על כך שהדרישות של מערכת החינוך מהתלמידים מביאות לעימותים בבית, שלדעתם הורסים את היחסים בינם ובין בניהם ובנותיהם.

אינני רוצה לחלק השבוע ציונים להורי תלמידי ישראל, ובוודאי לא להורי התלמידים בבית הספר בו אני מלמד, אבל אני רוצה להפציר בהם: חנכו את ילדיכם, הציבו להם גבולות והתעקשו עליהם. אל תהיו חברים שלהם.

במשך שנים רבות אני חש את התוצאות הלא טובות של התהליך בו מתייצבים ההורים עם ילדיהם מול המורים ומול בית-הספר, במקום להתייצב שכם אחד עם מערכת החינוך, מתוך כוונה שנחנך יחד את ילדיהם. היום אני רוצה לשכנע אותם לנהוג אחרת.

כמי שכבר 25 שנה מלמד במוסדות אקדמיים, אני מודע למגבלות החוויה האישית שלי מבחינת האפשרות להפיק ממנה תובנות בנוגע לדרך החינוך הנכונה של הורים את ילדיהם. לשמחתי, סיימתי לא מזמן לקרוא את ספרו הנפלא של ג'ורדן פיטרסון "12 כללים לחיים" (תרגום ועריכה מדעית – דלית לאוב-סוטר), ומצאתי בו מורה דרך אמתי לכל מי שמבקש להיות הורה טוב לילדיו, ומורה טוב לתלמידיו, ואשר מבין שאין חינוך בלי עימות ושאין פיתוח אישי בלי הצבת גבולות.

וכך כותב פטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, בעמוד 146-147 בספרו, תחת הכותרת "הורה או חבר": "ברוב המקרים הורים מודרניים פשוט משותקים מפחד לאבד את אהבת ילדיהם אם ינזפו בהם או יענישו אותם. הם רוצים להיות חבריהם ומוכנים להקריב לשם כך את כבודם. כל הורה צריך ללמוד לצלוח את הזעם הרגעי או את פרץ השנאה הבא מצד ילדיו כשהוא נוקט פעולת תיקון הכרחית, משום שיכולתם של ילדים לתפוש או להתחשב בתוצאות לטווח הארוך היא מוגבלת מאוד. הורה מחנך הוא הורה אחראי. משמעת כרוכה במאמץ – למעשה, משמעת היא שם נרדף למאמץ".

עוד כתב פיטרסון: "קשה לבנות אסטרטגיות משמעת צודקות ונדיבות, וקשה לשאת ולתת על יישומן עם אנשים אחרים המעורבים עמוקות בטיפול בילד. שילוב זה של קושי ואחריות מביא לכך שרעיונות הגורסים שכל הגבלה על ילדים היא מזיקה עשויים להתקבל בברכה. הורים המקבלים רעיונות כאלו נהנים מהאפשרות לזנוח את חובתם כסוכני הטמעת תרבות, ולהעמיד פנים שהם עושים זאת לטובת הילד. זו הונאה עצמית מסוכנת. זו עצלנות אכזרית ובלתי נסלחת".

פיטרסון סיכם: "אנחנו מניחים שכללים יגבילו באופן בלתי הפיך את היצירתיות המופלאה וחברת הגבולות של ילדינו, אף כי הספרות המדעית מצביעה בבירור על כך שיצירתיות של ממש היא אירוע נדיר להחריד, ושהגבלות ברורות אינן בולמות יצירתיות אלא להפך: מאפשרות אותה".

הפסיכולוג הקנדי מדגיש כי על הילדים הצעירים "לגלות את גבולות החירות, שבלעדיהם העולם הופך חסר מבנה, והחופש – למחזה ביעותים". עוד הוא טוען: "הגבלות מספקות ביטחון, גם אם גילוין גורם לאכזבה או לתסכול רגעיים".

הורות, למצער, אינה נהיגה ברכב, ואין חובה על המבקשים להיות הורים ללמוד את התאוריה הכרוכה בתפקיד התובעני והאחראי שנטלו על עצמם. יחד עם זאת, ייטיבו לעשות הורים אם ייקראו את ספרו של פיטרסון, ובעזרתו יצטיידו בתובנות מחקריות חשובות על הצורה בה ינהיגו את ילדיהם להצלחה, מתוך הבנה כי בית הספר הוא שותף חשוב בדרך להצלחה כזו.

הורים – חנכו את ילדיכם, אל תהיו חברים שלהם

כמחנך וכהורה אני מדבר עם תלמידיי בתקופה זו של השנה, אפילו יותר מבימים רגילים, על חשיבות ההשקעה בלימודים כמרכיב חשוב, גם אם לא בלעדי, ל"הצלחה" בחיים