לאילנה דיין מגיע יישר כוח גדול על התחקיר ובעיקר על אומץ הלב לפרסם אותו בעת הזו. ובהקשר זה מותר לשאול למה ערוץ 12 העביר את התוכנית מתחת לרדאר, במחתרת, ללא קדימונים כמעט. ובמקביל יש לתהות לאן נעלם התחקיר של רביב דרוקר בערוץ 13: מי אתה בני גנץ?
זהו בדיוק המצב שבו פרשנות חוק תכליתית מפעילה מבחני סבירות וצדק, שחזקה על המחוקק שהתכוון שיופעלו בפרשנות החקיקה. מורשת ברק היא להתייחס למהות ולתת פירוש סביר לסיטואציה; פירוש של בני אדם ולא של דקדוקי עניות מילוליים. במקרה זה תוצאתו של פסק דין אפשרי משפטית ואמיץ ברוח אהרן ברק, על אף שהוא לכאורה טכני באופיו, עשויה לפייס ציבור החש נפגע ומבוזה מהחלטת בג"ץ. ואולי פסק דין כזה יצליח לשכנע את הציבור שייתכן שהרחקת בן ארי מול אישור כסיף ובל"ד נבעו גם אצל שופטי הרוב מהכרה משפטית טהורה, ולא מרדיפה הנובעת מהטיה פוליטית.
היות שמסירת האמת במקרה זה אינה אופציה, כי היא כרוכה בנזק מדיני ואולי ביטחוני, צריך היה נתניהו לערפל או לתת תשובה אחרת שאינה שקר. קוראים לזה הסברים: ראש הממשלה אחראי באופן ישיר על יחסי החוץ ועל שירותי הביטחון. בנושאים בין־מדינתיים ובענייני המוסד אינו חייב התייעצות עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. בייחוד כשמדובר בצוללות נחותות יחסית, שמצויות גם בידי טורקיה ויוון ושאפשר לרכוש דומות להן גם ברוסיה ובקוריאה הדרומית.
אהוד ברק כבר הגיע בזמנו להסכמות עם חוסני מובארק בדבר קבלת הצוללות הללו. בחירת מוחמד מורסי טרפה את הקלפים, ובחירת א־סיסי החזירה את המצב לקדמותו. זה הכל, אך זה לא מספיק. לדעתי, הייתה לנתניהו תשובה מצוינת, לא תקנית אך מאוד אמיתית על שאלתה של מרציאנו, דווקא לאור העובדה שמדובר בסוד שמי שלא צריך לדעת אסור שידע: "את הרי יודעת מי היה באותה עת הרמטכ"ל? בני גנץ. ומי היה שר הביטחון? בוגי".
לאחר שידור התוכנית "עובדה" בעניין גנץ, לאחר דוח מבקר המדינה ודיווח המשטרה על עדותו של יעלון בנושא הצוללות - את התשובה הזו היה מקבל הציבור שאינו נמנה עם שונאי נתניהו המובהקים.
התרעות פיקוד העורף