פיצולים, תככים, אינטרסים ואינטריגות. נשמע מוכר? הציבור היהודי מכיר היטב מציאות שכזו בכל הנוגע לפוליטיקה היהודית בכנסת, אך ללא ספק - וייתכן אף ביתר שאת - זו גם מנת חלקן של המפלגות הערביות.

פיצול הרשימה המשותפת לשני מחנות בבחירות האחרונות לא היטיב עמן. אם לא די בכך שהציבור הערבי מאס בנציגיו בכנסת, שלתחושת רבים אינם מייצגים את טובת העם ואת הטרדות היומיומיות של ערביי ישראל, הפיצול נתפס כהמחשה נוספת וחותכת להיאחזות בקרנות האגו לפני כל דבר ערכי ומהותי אחר. נדמה היה שזה היווה מסמר נוסף בארון הקבורה של אותן מפלגות, ושרק היעדר חיבוק חם מחלופה "ציונית" אפשר הצבעה עבורן, כברירת מחדל.

זה אולי גם מסביר את "נהירת" המפלגות הערביות לזרועותיו של אותו מנהיג אשר נגדו הן מזדעקות כמעט מדי יום, ואת תמיכתן ביוזמתו לפיזור הכנסת רגעים אחדים לאחר כינונה. הזדמנות שנייה לעולם מביאה עמה סנונית של תקווה לתיקון ושיפור. אלא שהתמונה עודנה עמומה. התסכול החריף בקרב ציבור הבוחרים הערבי מהפוליטיקה בכלל, ומהמפלגות הערביות בפרט, עודנו שריר וקיים ומרחף מעל ראשן. או כפי שראש מועצה ערבי מוערך הטעים בפנַי: "כל אחד מתבצר באמביציות האישיות שלו, מה שאינו מאפשר לו לראות את טובת הכלל ולפעול מתוך מחשבה לטווח הרחוק".

ראש עיריית נצרת עלי סלאם הטיל לאחרונה פצצה: לדבריו, אם מה שהיה הוא שיהיה, הוא יריץ מועמד מטעמו להשתלב במפלגה "ציונית". משפט שכזה מראש העיר הערבית הגדולה במדינה איננו דבר של מה בכך. מצופה היה שציבור הצייצנים, הבלוגרים והפרשנים הערבים יגנו זאת, אלא שמתוך התגובות הרבות ברשתות החברתיות בשפה הערבית, בלטה דווקא הסקרנות, ונעדר כמעט לחלוטין גינוי לדברים.

האכזבה מאחמד טיבי גדולה. נפוטיזם איננה תופעה נדירה בחברה הערבית, אלא שמינוי גיסו, אוסאמה סעדי, למקום רם ברשימתו בבחירות האחרונות, בכל זאת הצליח להרגיז את הציבור הערבי. התגובות הזכירו במעט את ההומור השחור בעולם הערבי, ובמיוחד במצרים, כשחוסני מובארק מינה את בנו גמאל לתפקידי מפתח במפלגת השלטון.

קיים סיכוי סביר שמפלגת חד"ש תוכל לעבור את אחוז החסימה גם אם תרוץ לבדה בסבב הבא. מדובר במפלגה ממוסדת, עם מנגנונים סדורים יחסית ודפוס פעולה שיטתי. בל"ד, שנשענה עד כה על גבם של אחרים, מקרטעת, והיחלשות מסתמנת גם בתנועה האסלאמית, נוכח אכזבת בוחריה.

ההסתברות שחד"ש תסכים "לשאת על גבה" שוב את מפלגתו של טיבי נמוכה, משום שלכל הדעות טיבי החליש ולא חיזק אותה בבחירות הקודמות. מכאן, ולאור העובדה שקיים חשש כי טיבי לא יעבור את אחוז החסימה ללא חיבור למפלגה נוספת, צפה ועולה סוגיית ה"חיבור מחדש" לרשימה משותפת. אלא שבמקרה שאכן תיבחן ברצינות שותפות שכזו, קשה לדמיין מי מהדמויות המובילות תסכים לוותר על כבודה למען האחרים. הפעם, לרחוב הערבי אין סבלנות להכיל את התככים והאינטריגות, לפחות לא במתכונת הפומבית והבוטה כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות הקודמות, וכלל לא בטוח שהציבור הערבי ישוב ויקנה את הסחורה.

מציאות מורכבת זו עשויה להוליד שני מצבים. האחד, שמנהיגות צעירה, דינמית ומרשימה תצמח משורותיה של החברה הערבית. אין ספק שישנם גברים ונשים רבים בחברה זו שיש להם הפרופיל, הכריזמה והיכולת להוביל לשינוי, אם רק ירצו. המרכיב החסר הוא המימון. בהנחה שסוגיה זו תבוא על פתרונה, אנו עשויים להיות עדים להתארגנויות או לפלטפורמות פוליטיות ערביות חדשות, שישמשו חלופה לאלו הקיימות, הגם שהזמן קצר מאוד.

המצב השני, והסביר יותר, הוא שדמויות מעניינות ומרשימות עשויות לקבל מקום ברשימותיהן של מפלגות "ציוניות". מה שבטוח הוא שכיום המרכיב הערבי בבחירות הוא כזה שכדאי לתת עליו את הדעת, ללא מורא וללא משוא פנים.

הכותבת היא דיפלומטית לשעבר בשירות החוץ ומומחית בנושאים אזוריים וגלובליים

tguvot@maariv.co.il

ללא מורא ומשוא פנים: יש לתת את הדעת על המרכיב הערבי בבחירות

התסכול בציבור הערבי מהפוליטיקה בכלל, ומהפוליטיקאים שאמורים לייצגו בפרט, ירחף מעל המפלגות הערביות גם בבחירות הקרובות