אבל הם טועים - ביבי לא שיקר. ראש הממשלה שלנו באמת ובתמים משוכנע בדבריו. לו היינו מחברים אותו למכונת אמת תוך כדי הנאום, מדדי העוררות הפיזיולוגית היו ככל הנראה מראים שהוא מותש, כואב, מתוסכל וכועס, אבל בשום אופן לא היינו רואים דפוס המרמז על כך שהוא משקר. כיצד זה ייתכן?
סיפור חיים דטרמיניסטי. אחד הפרקים המעניינים בספרו של פוסט נקרא "מנהיגים כברירת מחדל: בנים של בחירה שנייה". הפרק מספר את סיפור חייהם של ארבעה מנהיגים: ג'ון קנדי, בשאר אסד, רג'יב גנדי ובנימין נתניהו. המשותף לארבעתם הוא הילדות בצל הורה דומיננטי שייעד את האח השני לגדולות.
נתניהו ראה לאורך כל הדרך את המטרה הגדולה ובשמה הוא ״הרשה לעצמו״ לזגזג באמירותיו, להבטיח הבטחות שונות בידיעה שלא יקיים אותן, לעגל פינות, לסור מדרך הישר. הוא ראה עצמו כמונע מאידיאולוגיה עמוקה שלפיה משמעות חייו היא להנהיג את העם היהודי. יכול להיות שבמציאות של היום זה מה שצריך כדי להיות מנהיג טוב. ניסיתם פעם לחשוב על סדר היום של מנהיג, על מורכבות ההחלטות העומדות לפתחו, על הצורך לשחק משחק פוליטי מורכב, להפעיל מידה מסוימת של מניפולציה, לקבל החלטות שלא מביאות בחשבון את המרכיב הרגשי? תכונות אלו מחייבות מידה מסוימת של ניתוק רגשי המאפשר לו "לא לראות בעיניים"; לא להיפגע מביקורות, לפתח "עור של פיל", בשילוב עם אמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך.
התרעות פיקוד העורף