בעיות קטנות: המשבר הפוליטי שאליו נקלעה מדינת ישראל בשנה האחרונה הוא אות משמיים שמאותת לנו במלוא העוצמה כי תם עידן המפלגות הקטנות, אין יותר מקום לרסיסי מפלגות שרק תורמות לכאוס הפוליטי שהמדינה נקלעה אליו. יש צורך מיידי לשנות ולפעול בכל מה שקשור לבחירות ולמבנה הפוליטי.

זה נאמר כאן כשלנגד עינינו מנסים בימין לאחות את קרעי מפלגות הימין, עם חיבורים בין סמוטריץ’ ורפי פרץ בימינה, לבין סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר מעוצמה יהודית, בין נפתלי בנט ורסיסי מצביעי זהות של משה פייגלין. במקביל מושקעים אותם מאמצים בשמאל, כשהמחנה הדמוקרטי, רגע לפני שהתנועה הירוקה בראשות סתיו שפיר מתפצלת ממנו, מאותת נואשות להתחברות עם העבודה־גשר המקרטעת, שעדיין לא קלטה שתמו ימי מפא”י ההיסטורית.

חד־גדיא של חיבורים, התפצלויות ומפלגות קיקיוניות טעונות בהרבה אגו, מאבקי כוח וכבוד שחייבים להיעלם מהמפה הפוליטית, להתחבר ולהתכנס בצל שתי המפלגות הגדולות: כחול לבן והליכוד. מסתבר שדווקא במגזר הערבי, למרות הפערים, חילוקי הדעות ומשחקי הכבוד, הבינו שרק רשימה משותפת ומאוחדת תוביל אותם להצלחה וליכולת השפעה על חיי המגזר הערבי. כך הפכו חד”ש, רע”מ, תע”ל ובל”ד לגוש הומוגני שנתן את אותותיו במגזר הערבי ובקלפי, וידו נטויה לקראת מערכת הבחירות הבאה.

"כולנו" של משה כחלון היא דוגמה טובה לכך שאין בסיס ואין עתיד גם למפלגות בינוניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר במפלגות ארעיות. "כולנו" החלה את דרכה בבחירות שהוקדמו לכנסת ה־20, בדצמבר 2014, וזכתה אז בעשרה מנדטים שהפכו במהלך חמש שנים של פעילות לאבק מפלגה שהתחבר לליכוד.

לא רק שהמפלגות הקיקיוניות הן מכשול להרכבת ממשלה בישראל כפי שאנו רואים היום, מפלגות אלה מעצימות את הסקטוריאליות ואת השבטיות בחברה הישראלית. נכון, חשוב מאוד שבחיי מדינה יהיה מי שייצג שכבות וחלקים בציבור שאין להם נציגות בכנסת, אבל אי אפשר בימינו להקים ממשלה בישראל שצריכה להתמודד עם בעיות קיום הרות גורל כשנציגי “מפלגת הג’ינג’ים”, “אוכלי הקטניות” ו”חובשי הכיפות השחורות” יכתיבו לממשלה הזו את סדר היום.

אין ספק, בנושא הבחירות לכנסת ומבנה השלטון יש כאן ליקוי מאורות בעייתי מסיבות שונות, משונות ומכוונות, שקצרה כאן היריעה מלהרחיב בהן. מה שברור, לאורך 72 שנות קיום המדינה לא נעשה כאן דבר ממשי ומעשי לשינוי שיטת הבחירות והמבנה הפוליטי. כשמביטים בדפי ההיסטוריה, למשל בתוצאות הבחירות לכנסת השנייה שנערכו בקיץ 1951, אפשר לראות שעולם כמנהגו נוהג, עם הבדל אחד. אז חבר כנסת יחיד יכול היה להיבחר לכנסת ולייצג מפלגה, מה שיצר הרבה מפלגות קיקיוניות, בעיקר סקטוריאליות, עם חבר כנסת אחד, כמו ספרדים ועדות המזרח, קידמה ועבודה (ערבית), התאחדות התימנים בישראל, חקלאות ופיתוח (ערבית) – ערב רב של מפלגות כמו בימינו.

חודשיים לפני מערכת הבחירות השלישית במהלך השנה שחלפה, איש לא יכול להבטיח לנו שלא יהיה כאן סיבוב בחירות רביעי, כל זאת בגלל החידלון המתמשך בשינוי מבנה ושיטת הבחירות, ובעיקר בגלל רסיסי המפלגות. מכאן שהנושא הזה חייב להיות בראש סדר העדיפויות לטיפול על שולחן הממשלה הבאה.

בגלל רסיסי מפלגות: איש לא יכול להבטיח לנו שלא יהיו בחירות רביעיות

לא רק שהמפלגות הקיקיוניות הן מכשול להרכבת ממשלה בישראל כפי שאנו רואים היום, מפלגות אלה מעצימות את הסקטוריאליות ואת השבטיות בחברה הישראלית