בית אבות אחד ועוד אחד ועוד אחד, חִצי קורונה שקופים נורים אל מאות קשישים בריכוזים ממוקדים, בדרך כלל בהדבקות שבאות מהחוץ, כי הם כבר גזרו על עצמם בידוד לפני כולנו, ואין מושיע.
משרד הבריאות מתמהמה לשלוח בדיקות לדיירים עם סימפטומים, משאיר חולים מאומתים בבתי אבות ולא מפנה אותם לבתי החולים, בטענה ש”בידוד מספיק”, עד שיש עוד חולים ועוד חולים ומאבדים שליטה. ואז הוא גם מסרב לערוך בדיקות לכלל הדיירים.
הקורונה באה ביחד עם חרדה, חרדת מוות, אמיתית, מוחשית וחמקמקה. כזאת שהקשישים, בבתי האבות שבהם התגלו חולים, מרגישים אותה מעבר לדלת, כי הם במקום סגור. הם גם נוכחים לדעת שהם תלויים במדיניות של משרד בריאות שלוכדת אותם יחד איתה.
“עברנו הרבה בחיים”, הם אומרים בהשלמה, “הנטישה הכי כואבת. למה מחכים לעשות לכולנו בדיקות?”. הם יודעים שהם עלולים להיות החולים של מחר והמונשמים של מחר.
הקשישים האלה שגרים בדירות בדיור מוגן או שוכבים במחלקות הסיעודיות במרכזים הגריאטריים הם האנשים שבנו את הארץ הזאת, ניצולי השואה, העולים החדשים של שנות ה־50 וה־60 ששרדו את כל התלאות שמדינת ישראל הניחה בפניהם, בנו בתים, הקימו משפחות, הולידו ילדים, והניחו את התשתיות לסטארט־אפ ניישן שכולנו אוהבים להתהדר בה.
"אני לא יודע מה עדיף", אמר לי אחד הקשישים, "להיות עצמאי ופעיל ולחוש את החרדה הזאת, או להיות סיעודי דמנטי שלא יזכור את החרפה". הכותבת היא עיתונאית וכתבת הרווחה של חדשות 13.
התרעות פיקוד העורף