אחרי 31 מצעדים, שנה אחר שנה, תחושתי היא של חוטא. אדם שגם אם בשל נסיבות שנכפו עליו, הוא חדל מלעשות את מה שמרגיש בכל נימי נפשו שזה חובתו – לבטא את חובת הזיכרון, להילחם נגד הרצון והנטייה לשכוח ולהשכיח, לעשות עוד ועוד למען הקורבנות, השורדים ומשפחתי.
מעולם לא הייתי אדם שומר מצוות. אך הפעם, בזמן שאינני יכול לעשות את המירב שאני יודע לעשות למען זיכרון השואה ולקחיה, אני מרגיש כמו אדם דתי שמונעים ממנו לקיים מצווה חשובה. אני משוכנע שאותה הרגשה מלווה את כל מאות מארגני המצעד ומלווי הקבוצות שבפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים נמנעת מהם אותה חוויה שהיא מצוותם.
אני סבור שההליכה באושוויץ־בירקנאו והלימוד הבלתי נגמר על קורות השואה מכשיר את המשתתפים להתמודד היטב עם גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט. אושוויץ־בירקנאו אלה הם הסמלים הכי מזוקקים של שנאת האחר, שנאת האדם, שנאת עם ישראל – רוע אינסופי. הצעידה במקום לאחר שהכרת את החיים השוקקים והמלאים של יהודי פולין שנכחדו באחת לא משתווים לשום קורס ולשום סמינריון. ואולי בגלל זה, בגלל הסיכוי שחוויה זו תיאבד, אותה חוויה בונה וחשובה כל כך בחיי אותם משתתפים צעירים, הכאב על הביטול של המצעד חזק מנשוא.
רוצה אני בשעה זו להבטיח לניצולים שאנו נדאג להעביר לבני הנוער, גם השנה, את דיברתם. נעביר את אותו מסר מהדהד וחזק, שגם הנגיף הערמומי שתוקף את העולם לא ישבור אותו, שעל אף הסבל שאין למעלה ממנו, הם אומרים: “ואהבת את רעך כמוך”. מסר האהבה והסובלנות, שהצליחו הניצולים להעביר ממצעד למצעד, יועבר על ידנו גם השנה. לכך אנו מתחייבים.
התרעות פיקוד העורף