אחד מבעלי רשת ענקית של 70 סניפים של אופטיקה, הופיע בתדירות ברשתות הטלוויזיה וזעק במר לבו על מצבו הכלכלי שהורע, תוך הודאה מפיו שכל עובדיו הוצאו לחל"ת, ושהביטוח הלאומי משלם את שכרם. איך, אפוא, ב־45 יום של התפשטות נגיף קורונה התחולל אסונו זה ורושש אותו?
מקורם של מראות וזעקות אלה, לדעתי, עת הממשלה הודיעה שהיא מקצה 80 מיליארד לטובת פיצויים והלוואות בערבות חלקית של המדינה. ובלי לכלול את כל אלה שהרימו את קולם על מצבם הכלכלי, לדעתי אחדים מהזועקים והבכיינים מבקשים את ליטרת הבשר מהמדינה.
ב־27.7.1979 פרסמתי ב"מעריב" מאמר שכותרתו "מצוקה הכצעקתה", עקב ההפגנות הסוערות שחוללו תנועות "הפנתרים השחורים" ו"האוהלים". אף שעילת מחאותיהן מוצדקת - מצוקת הדיור, תעסוקה ופרנסה - אופי הפגנותיהן כלל מעשים שלא ייעשו, החל בהשלכת בקבוקי מולוטוב ברחוב יפו בירושלים, וכלה בגניבת בקבוקי חלב מתושבי טלביה העשירים כביכול. מפגינים אלה קיבלו עידוד ותמיכה מראשי ארגונים עדתיים, שאותם כיניתי במאמרי "סוחרי מצוקה". הטפתי שאיש איש יתגייס, בראש ובראשונה, למען עצמו, ואז יגלה כוחות גנוזים בתוכו. כוחות שלא התוודע אליהם מתמול שלשום, ויוציאו אותו ממצוקתו. הסתמכתי על מצוות "פריקה וטעינה" המדגישה: "עזוב (עזור) תעזוב עמו" (שמות כ"ג). קרי: רק מי שעוזר לעצמו ונוטל חלק ביציאה ממצוקתו, חובה על הפרט והמדינה לסייע לו.
אמת, נכון ויציב שבין הזועקים יש כאלה שאף אם הקורונה הייתה נמשכת רק יום או יומיים, אין הפרוטה מצויה בכיסיהם. לגבי אלה מוטלת החובה על החברה והמדינה לסייע להם.
אין בשורות אלה כדי להקל ראש בנזקי נגיף ארור זה. ואולי, את התבהלה יצרו רואי שחורות המנבאים שהשיא עוד לפנינו, ובהם המשנה למנכ"ל משרד הבריאות. כמו רבים, אני מברך את ממשלת ישראל שטיפלה בצורה מיטבית בנגע הארור. ולמפגינים האמיתיים והמדומים נאמר: הווירוס הזה לא ישכון תמיד בתוכנו, הוא עתיד להתנדף, והעסקים והפרנסה ישובו לקדמותם ועשויים לפצות את כולם. הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.
התרעות פיקוד העורף