לא רק הפסיקה עצמה, גם דברי השופטים במהלך הדיון המחישו שכל האזהרות מתממשות לנגד עינינו: בית המשפט, כמוסד ביקורתי מרכזי, נחלש ביותר, אולי בשל המתקפות והמאמצים המתמשכים של נתניהו ובני בריתו לפגוע בו באמצעות חקיקה ובאמצעות פוליטיזציה של בחירת השופטים, ואינו מעז עוד להיות מגדלור דמוקרטי. במקביל, ההסכם בין מחל לכח”ל מבצע בגלוי את מה שעד כה נעשה במסווה: הרשות המחוקקת והרשות המבצעת הפכו לגוף אחד, כש־70% מחברי הקואליציה, וקרוב למחצית מכלל חברי הכנסת, הם שרים וסגניהם. במציאות כזאת, לא רק שאין הפרדת רשויות, אלא שאין כלל רשות מחוקקת ובוודאי לא פיקוח על עבודת הממשלה.
דברים כאלה אינם קורים פתאום. בישראל, אובדן הרסן של הממשלה והשתלטותה על הכנסת החל ב־2011, עם חקיקת החוקים האנטי־דמוקרטיים הראשונים של ממשלות נתניהו, ועם הלשון האוקסימורונית על “משילות” מפיהם של אבירי השוק החופשי, שלכאורה מתנגדים לריכוז הכוח בידי הממשלה. התהליך הואץ ככל שהתברר שנתניהו לא יוכל להימלט ממשפט. ככל הנראה מתוך הנחה שכראש ממשלה יהיה לו קל יותר להלך אימים על שופטיו.
אנו עדים להתרחבות הניהיליזם בציבור. למרות שקיוויתי שבג”ץ יציב מראה לכולנו כחברה, הוא העביר מסר: המשפט איננו יכול להחליף את האתיקה שנרמסה. על החברה להציב את האתיקה בראש דרישותיה מעצמה ומנבחריה. הכותבת היא דיקנית בית הספר לחינוך במכללה למנהל ואחת העותרים לבג"ץ נגד ממשלת נתניהו.
התרעות פיקוד העורף