אנחנו גרים במרחק עשר דקות הליכה מחוף הים בתל אביב. כשמתחילה עונת הרחצה, אם אין מתקפת מדוזות או גלים גבוהים, אנו צועדים, פעמיים בשבוע, לחוף ירושלים; מניחים את המגבת, הכפכפים והמסיכות ליד סוכת המציל ונכנסים למים לחצי שעה של שחייה משובבת נפש וגוף. לא יושבים בכיסאות הפלסטיק להשתזף ולפטפט. שנים שאנחנו גם הולכים שלושה בקרים בשבוע למכון הכושר הסמוך, לרכוב על אופני כוח, להרים משקולות, לחתור ולהתעמל. בגילנו המתקדם זה חמצן לגוף ולנפש.
בכאוס ובהיסטריה הנוכחיים, עולה הקורונה ופורחת ועושה חיים, כמצוות רה"מ, וגם, אבוי, עושה מתים. נראה שרוב הנדבקים בערים האדומות הם ממקומות סגורים, בתים ודירות בציבור החרדי ששגרת חייו בצפיפות ובעוני. לכן יש להפעיל סגר נקודתי, תוך הפרדה והוצאת נדבקים לבידוד ולטיפול, ואסור שדרעי, גפני וליצמן יפריעו.
"נראה", כתבתי, כי כמעט חצי שנה מתחילת המגיפה בארץ, אין נתונים מדעיים על המקומות שבהם הקורונה נפוצה. ולכן, כדי לחיות בשגרת הקורונה ועד להגעה לנתונים מדעיים, הגיוני שמה שלא הוכחה מסוכנותו יישאר פתוח ובפיקוח, ושאכיפת מסיכות ומרחק תחול על התקהלויות במקומות סגורים, חתונות, מדרשות, אקדמיות, ברים ומועדונים, תיאטראות - וגם על צופי כדורגל.
יש להרחיק חולים לבידוד במלוניות, וחובה לאכוף חוק על כל מי שאינו חובש מסיכה כהלכה ואינו שומר מרחק מאחרים, למרות שסרבנות המסיכות וההתקהלויות מבטאת אי־אמון - בהודעות הסותרות, בהסתרת המידע, בפרשנויות המנוגדות, ובשאר מחדלי משרד הבריאות והממשלה ובעיקר העומד בראשה. האוכפת, המשטרה, נמצאת במקום אחר, שומרת על נתניהו ועילית החנפים המפוקפקת שסביבו מהפגנות הזַעַמֶרִי שמתרחבות אקספוננציאלית, כמו מספר הנדבקים והנשאים, ושעוד יעלו, יגדלו ויתרחבו.
הנתניהו, בניסיונות הפתע שלו להיטיב עם צורכי העם הזועם (וכתמיד צורכי ביתו שלו קודמים), עדיין מקווה שבסיוע אימת הקורונה יזכה בשלטון יחיד חירומי. אז זהו, שלא יסתדר לו, כנראה: הכאוס שמאפיין את ניהול הקורונה בגל השני, ההפגנות, הסדקים בליכוד ובבייס, העיכוב חסר האחריות בבחירת פרויקטור ומטה מקצועיים ומוסמכים לניהול המערכה, המאבק האישי בפקידי האוצר, בשרים ובחברי כנסת שמביעים דעות שונות, ושלב ההוכחות במשפטו שיתחיל בינואר;
כל אלה יפעלו נגדו, וגם גנץ המזולזל שהוזעק לעזרה לא יושיע. הוסיפו לכך את תעתועיו, הבטחותיו והצהרותיו של הבלופר מבלפור ("אובדן כוח הדברָא", הגדירה זאת יפה תלמה אליגון־רוז. "מאחֵז עיניים", אמר עליו בייגה שוחט), וגם את ציוצי בנו, שזייף מפגין שעושה את צרכיו בסמוך למצודת הבית (האם אסף כבר את הקקי של קאיה המנוחה מהמדרכה?), ותוכלו להעריך אם עוף החול מרוט הנוצות הזה יוכל לקום לתחייה מעברו, ממעלליו וממחדליו.
התרעות פיקוד העורף