לאורך השנים התקבעה התדמית שזכויות אדם ושוויון מזוהים עם השמאל הפוליטי. קהילת הלהט"ב גויסה, העצמת נשים טופחה, וקריאות לשחרור ושוויון נשמעו בכל הפגנה של המחנה שהציג עצמו כליברלי. אלא שהמציאות רחוקה מאוד מהתדמית.
לפני כתשעה חודשים, בעודי חברת כנסת חדשה, התקיימה ישיבה סוערת בוועדת הכספים שעניינה חוק קמיניץ. בלהט הוויכוח, במקרה שסוקר אז בתקשורת, צעק לעברי ח"כ אחמד טיבי: "תסתמי את הפה, יא זבלה". באופן מדהים, חברות הכנסת משמאל שמעלות על נס את מעמד הנשים מילאו פיהן מים. לא גינוי, לא ציוץ בטוויטר.
חודשים חלפו, הגיעה הקורונה, ואיתה נסגרו טיפולי הפוריות לנשים הסובלות מאי־פריון, שעבורן אלמנט הזמן הוא קריטי. במשך כחודשיים נאבקתי למען החזרת הטיפולים. לבסוף יזמתי פנייה בנושא שעליה היו חתומות שרות וחברות כנסת מכל סיעות הבית כמעט. שני שמות בולטים מאוד של חברות כנסת ממרצ וממפלגת העבודה לא הופיעו על המכתב מפני שהיה ממוען לראש הממשלה בנימין נתניהו. צירוף המקרים כבר התחיל לקבל צורה של דפוס. נדמה היה לי שזכויות נשים הפכו לקרדום פוליטי לחפור בו.
לתחושתי, לנוכח המקרים הללו, פמיניזם הוא מועדון סגור שרק קליקה מסוימת יכולה לבוא בשעריו. זכויות נשים? רק כשזה מתיישר עם הנרטיב. זיהום השיח הציבורי ואלימות מינית מילולית אינם בגדר גבולות הגזרה הלגיטימיים של חופש הביטוי, אך מתברר שפמיניזם תלוי בדעה פוליטית, ושאנרכיסטים מקבלים הנחת חבר מועדון.
הכותבת מכהנת כחברת כנסת מטעם הליכוד. היום יתקיים דיון בוועדה לקידום מעמד האישה על המיצגים המיניים שביזו את רעיית ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף