קו ישר מחבר בין המאבק של החרדים נגד גיוסם לצה”ל לבין הבדלנות ואי־הסולידריות שבהן נוהגים חלקם במלחמה בקורונה. התנגדות לשירות חובה הפכה מזמן לדגל של המפלגות החרדיות. סוגיית השוויון בנטל משמשת זה שנים דבק קואליציוני מחד, ומאידך קטליזטור לפירוק ממשלות. בד בבד מבקשים הפוליטיקאים החרדים לשכנע שהאברכים בישיבות “נהרגים באוהלה של תורה” ונושאים בעול הרוחני למען כלל ישראל. בא נגיף קורונה והוכיח (למי שהיה זקוק להוכחה) שרבים מהם לא רואים בעיניים את החברה הישראלית.
ייאמר מיד: המגזר החרדי איננו עשוי מקשה אחת, והכללות מטבען עלולות לעשות עוול. עם זה, לא מדובר בקבוצות שוליים, אלא בחסידויות גדולות ומרכזיות כמו בעלז שחגגה בירושלים חתונת ענק לפני כמה שבועות, ויז’ניץ שחגגה חתונה בחיפה וערכה טיש גדול במוצאי יום הכיפורים בבני ברק, שלא לדבר על ההדבקה ההמונית בתפילות ראש השנה בחסידות גור. לשם ההגינות ולצד התמונות האלה, אסור לשכוח שלא מעט אזרחים חרדים מקפידים על הנחיות הקורונה, משתתפים בשוק העבודה, משלמים מסים כחוק, משרתים בצבא והם חלק מהפסיפס של החברה הישראלית. אבל קשה להתווכח עם הנתונים: שיעור הנדבקים בקורונה בחברה החרדית גדול לאין שיעור מחלקם היחסי באוכלוסייה.
ההשוואה הפופוליסטית בין התפילות בבתי הכנסת להפגנות, והשיח הנשען על “וואטאבאוטיזם” הובילו להפקרות מוחלטת ולזינוק בתחלואה. גם בעיצומה של המגיפה, שלא יודעת גבולות, הפוליטיקה ניצחה את השכל הישר. מי שעוקב אחרי המערכת הפוליטית בישראל לא יכול להיות מופתע. שיקולים פוליטיים התערבבו עם רצון כן להתחשב בצרכים המיוחדים של החרדים והובילו לכניעה ההיסטורית של ממשלות ישראל לדורותיהן לדרישותיהם. נציגיהם בכנסת ידעו למנף את כוחם כדי לשחרר את בחורי הישיבות משירות ולכפות בחוק נורמות שחלקים רחבים בחברה הישראלית לא חפצים בהן בתחום המעמד האישי, כשרות, חמץ, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. הצפצוף הבוטה והמתריס על הכללים והחוקים בתקופת הקורונה מבטאים זלזול שהציבור הכללי מתקשה להכיל.
התרעות פיקוד העורף