בשלהי 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסו מנהיגי ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" לפגישה מיוחדת לדון באסטרטגית המאבק המזוין נגד ישראל. הרקע לכינוסה הייתה תחושת האכזבה שאחזה ברבים מהארגונים והתנועות הפלסטיניות נוכח תבוסת צבאות ערב במלחמה, שכן עד התבוסה, התנועות הפלסטיניות האמינו כי שחרור פלסטין יושג בתמיכת מדינות ערב, ומשום כך הפלסטינים ככלל נמנעו מלבצע מבצעים פרובוקטיביים שהיו עלולים לגרור אותם לסכסוך ישיר עם ישראל בטרם בשלה השעה לכך.
עם זאת, האכזבה מצבאות ערב בשנת 1967 הביאה לשינוי באסטרטגית המאבק הפלסטיני. ביטוי לשינוי האסטרטגיה, לפחות בשורות החזית העממית, בלטה בדבריו של ודיע חדאד, הארכי-טרוריסט הנודע שקבע כי יש לאמץ אסטרטגיית פיגועי טרור בלב העולם המערבי. לדבריו, אלו יהיו "מבצעים חד-פעמיים. המבצעים הספקטקולריים הללו ימקדו את תשומת הלב העולמית לבעיית פלסטין. העולם ישאל, 'מה היא בשם האלוהים בעיית פלסטין? בסופו של דבר, העולם ישבע מבעייתו; הוא יחליט שעליו לפעול בקשר לפלסטין. הצדק בוא יבוא". בתום ישיבה זו השיקה החזית העממית קמפיין טרור בינלאומי שכלל פיצוצי מטענים וחטיפת מטוסים ברחבי אירופה.
הפלסטינים נמצאים בצומת מורכבת של שרשרת אירועים שטרם התרחשו, אך בעלי השלכות אסטרטגיות העלולות להטות ואף להפוך את תהליך קבלת ההחלטות שלו על פיו, לדוגמה סוגיית המנהיג שיירש את אבו מאזן שעודנה פתוחה ויחסו של הממשל החדש בארצות הברית. במסגרת זו התרחשו בזירה הפלסטינית שני אירועים לכאורה סותרים אך משלימים אחד את השני. האחד, חידוש התיאום הביטחוני עם ישראל המסמל כי הידברות מסוימת בין הצדדים המסוכסכים עודנה קיימת, והאחר ההכרזה כי חמאס ופת"ח הגיעו להסכם פיוס עקרוני בחסות מצרית. בינתיים הצדדים הכחישו ואף חמאס גינתה את החזרת התיאום בין ישראל והרשות, אבל לא ניתן להתכחש להתחזקות מסוימת של החזית המאוחדת הפלסטינית למול ישראל והאתגרים הצפויים.
התרעות פיקוד העורף