כמו שברור לכל, תוצאות הבחירות האחרונות שיקפו היטב ולעין כל את הפילוג האידיאולוגי והשאיפות לשינוי, כפי שהם שוררים לרוחב הציבור הישראלי. לאזרח בישראל יש שפע של הזדמנויות בחירה דמוקרטית. לא פחות מ־13 מפלגות עברו את אחוז החסימה; כשאין זה כלל וכלל פשוט לעבור את סף אחוז החסימה, העומד על כ־150 אלף קולות.
התוצאות מעניקות לנו הצגה ויזואלית דרמטית המבליטה יותר מכל את פרי שיטת הבחירות היחסיות הכלל־ארציות. ארבע מפלגות של שישה מנדטים ועוד רביעיית מפלגות של שבעה מנדטים; וההכרעה מי יהיה זה שעליו יטיל הנשיא להקים ממשלה נתונה כמובן בידי קומץ מפלגות קטנות, כל אחת מהן יכולה לרסק מבנה קואליציוני עתידי. ואי שם, מתוך ערפל סמיך של תבוסתנות כרונית, אפשר אפילו לשמוע גניחות על אפשרות של סבב בחירות חמישי, כשכל מערכת בחירות חדשה עולה לכלכלה, ישירות ובעקיפין, לא פחות מחמישה מיליארד שקלים, ומאבנת את הסיכוי לבנות תוכניות של ממש להתמודדות עם שיקום המגזר העסקי וצמצום האבטלה.
בשעה זו רשאי הציבור לתבוע מכל ראשי המפלגות, ובעיקר הבינוניות והקטנות, גם רצינות וגם אחריות. בפניכם שתי אלטרנטיבות בלבד: או להמליץ על בנימין נתניהו להקמת ממשלה או להמליץ על יאיר לפיד. זוהי ההכרעה הדמוקרטית של כלל ציבור הבוחרים, ואם אתם נאמנים לעקרונות הדמוקרטיה, זוהי באמת ההכרעה שעליכם לקבל. ודי לנו עם כל התמרונים והפיתולים. יצירתיות של צירים או גושים. לא מקימים ממשלה בראשות מי שמפלגתו זכתה בשישה, שבעה, שמונה או תשעה מנדטים. זו לא הכרעה דמוקרטית. אלה הם משחקי שלטון טפלים של שימוש בחולשת המבנה הקואליציוני.
אם קודם שיגיעו המשלחות של המפלגות להציג לפני נשיא המדינה את המלצתן הן לא יקבלו החלטה זו, הן יהיו האחראיות הישירות בפני הציבור על התפתחות סבך נפתולי המשא והמתן הקואליציוני, שיגביר את חוסר היציבות וייתכן שלא יוליד דבר, מלבד ספקולציות קואליציוניות נוספות. בתוך זמן קצר עלולה להתפתח תופעת עריקות מחודשת, ואנו נחזה בהשפלת שיטתנו הדמוקרטית, כמו במשבר נפילתה של ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990.
התרעות פיקוד העורף