להשלים את המסע
כפי שהמוטו "לעולם לא עוד" לא אמור להיות מופנה רק כלפי יהודים, כך גם חינוך בנושא השואה מיועד לכל אחד. עלינו להבין לאן קיצוניות וצרות מוחין יכולות להוביל

אני בנם של ניצולי שואה. אבי גדל ברומניה. לאחר שהצטרף לתנועת הנוער הציונית, עזב את בית משפחתו באזור הכפרי ועבר לבוקרשט. באותה עת עלו הפשיסטים לשלטון ברומניה, ויון אנטונסקו, הדיקטטור הרומני, חבר למדינות הציר. אבי נכלא במחנה עבודה, הועבד בפרך והורעב. בדרך לא דרך הצליח להשיג מסמכי זיהוי מזויפים ונמלט באונייה לטורקיה. ב־1944 הגיע לישראל ובהמשך נלחם במלחמת העצמאות.

לאחר המלחמה הפך לשליח עלייה של הסוכנות היהודית בצרפת ובצפון אפריקה, ובאמצעות השפה הצרפתית שהייתה שגורה בפיו, הדריך יהודים שהיו בדרכם לישראל. אבי ניסה לחיות בקיבוץ, אך מצא שחיי הקיבוץ השיתופיים קשים מדי עבורו. הוא החליט לעזוב את חבריו ואת הקיבוץ ומלא ברוח הרפתקנית יצא עם חבר לקנדה.

אמי, בת יחידה, גדלה גם היא ברומניה וחיה במסתור לאורך כל מלחמת העולם השנייה עם הוריה. אביה היה חייט, ומראהו הלא יהודי, כפי שסבי תיאר, סייע לו לפרנס את משפחתו במהלך המלחמה. בשנת 1947 הפליגה משפחתה לישראל, אך נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה למחנה מעצר בקפריסין, עד להכרזת המדינה. אמי הייתה בת 14 כשהגיעה ארצה. היא למדה בתיכון ביפו והשתלבה היטב, אך הוריה התקשו להתמודד עם מזג האוויר החם ששרר בארץ בימים שלפני מיזוג האוויר ועברו לקנדה.

כשאבי הגיע לקנדה, הוא התערה בקהילת היהודים הרומנים, שם פגש את אמי. הם התחתנו וגידלו ארבעה ילדים. ההורים שלי היו ענייניים מאוד לגבי חוויותיהם בזמן המלחמה. אמי הייתה ילדה בזמן שהסתתרה ולא דיברה הרבה על אותן חמש שנים שבהן שהתה במסתור. אבי, לעומת זאת, דיבר על שהותו במחנה העבודה וסיפר כיצד נאלצו לחפש אוכל כמו קבצנים בזמן שעבדו במשך כל היום בסיוע למאמץ המלחמתי ברומניה. הוא אהב לספר את סיפור המסע האפי שלו בים. הוא היה מחייך ומתבדח על חוויותיו. אבי היה אדם אופטימי וצופה פני עתיד.

למרות הרקע הרומני והשליטה בשפה, הוריי ראו את עצמם כיהודים ולא דיברו על רומניה בחיבה. בשנת 1992 חזרנו עם הוריי לרומניה. ביקרנו בבית בבוקרשט שבו אמי התחבאה לאורך כל המלחמה. אמי ראתה אישה זקנה, וברומנית מושלמת שאלה אותה אם היא זוכרת את המשפחה שגרה בדירה. "אה, כן", ענתה הזקנה שלא זיהתה את אמי. "גרה שם משפחה של יהודונים".

לגדול בבית של ניצולי שואה השפיע על נקודת המבט שלי במונחים של אפס סובלנות לאנטישמיות. חוויתי אנטישמיות קלה בהתבגרותי. אנשים היו קוראים לי "יהודי מלוכלך". נכנסתי ליותר ממאבק אחד והגנתי על הכבוד שלי, אבל מעולם לא הייתי בסכנת חיים כלשהי. המוטו "לעולם לא עוד" לא אמור להיות מופנה רק כלפי יהודים. הוא אמור להיות "לעולם לא עוד", נקודה.

זה היה אמור להיות ערך אוניברסלי. חינוך בנושא השואה אינו מיועד רק ליהודים - אלא לכל אחד. עלינו להבין לאן הקיצוניות וצרות המוחין יכולות להוביל. אני מאמין שלאומנות יכולה להיות כוח לטובה. מה יכול להיות מאחד יותר מאשר לעודד את המדינה שבה אתה חי באולימפיאדה? אבל ראינו מה עלול לקרות כשלוקחים את הרגש הזה לקיצון, ואיזה נזק עלול להיגרם כשהוא הופך לשנאת זרים.

גדלתי בבית ציוני, שכן שני הוריי התגוררו כאן עם קום המדינה ודיברו עברית שוטפת. הם אהבו להגיע לארץ ולבקר חברים וקרובים. מבחינתי, העלייה שעשיתי לפני חמש שנים הייתה עבורי סגירת מעגל. היא השלימה את המסע של הוריי. אבי נפטר בשנה שעברה בגיל 100. חוסנו וכוחו של דורו הם ייחודיים בהיסטוריה. זה יהיה יום השואה הראשון ויום העצמאות הראשון שאציין מאז פטירתו, ואני אחשוב עליו השנה.

חינוך בנושא השואה מיועד לכל אחד, לא רק ליהודים