את יום כיבוש/שחרור ירושלים אני זוכר היטב, ודווקא מסיבה די מוזרה. ב־1967, בהיותי תלמיד תיכון, שימשתי עם חברי למחזור כאלונקאי בבית החולים הדסה בתל אביב. בשעת אחר הצהריים יצאה הוצאה שנייה לעיתון “מעריב”, ובכותרת הראשית פורסם: “דגל ציון מתנוסס מעל הר הבית”.
עובר אורח ביקש מאיתנו לעיין בעיתון וניסה לקרוא בקול רם את הכותרת: “דגל ציון מתרוצץ בהר הבית”, קרא בעברית עילגת וביקש פירוש. הסברנו לו שאחרי 19 שנים צה”ל השתלט על כל ירושלים, בירת הנצח של עמנו. בשנה הראשונה לאחר המלחמה נסענו מעת לעת לעיר להתבשם מאווירת איחוד העיר. משנקבע בחוק יום חג ביום ירושלים, ראיתי זאת בשמחה ובגאווה.
מזאת, מצעד שבו נשמעות קריאות “מוות לערבים” אינו המצעד שלי. ונדליזם לחנויות של ערבים אינו סוג החגיגה שלי. טובי חבריי הבוגרים ממני נלחמו על ירושלים בחטיבת הצנחנים, בשריון, בהנדסה קרבית ובחטיבה הירושלמית (ויסלח לי כוח לוחם שנשמט ממני). הם יצאו לקרב והיו נכונים להקריב חייהם על מזבח ההגנה על מדינת ישראל.
שנאת ערבים לא הייתה המוטיבציה שלהם. גם איני אוהב שהופכים את דגל ישראל למכשיר פוליטי. כך קורה גם במגרשי הכדורגל שבהם, משום מה, דגלי ישראל מונפים ביציעים רק במשחקים נגד קבוצה מהמגזר הערבי. אז פנייה נרגשת לי למארגנים ולמשתתפים במצעד הדגלים, אם ייערך בשנה הבאה: החזירו לי את החג. השיבו לי את היכולת להתרגש מאיחוד העיר.
התרעות פיקוד העורף