קציני צבא בכירים צריכים להיכנס לפוליטיקה על בסיס סגולותיהם, ולא בגלל היותם גנרלים

איזנקוט עצמו אמר בזמנו שהוא סבור ש"לאנשי צבא יש תכונות שאולי פחות מתאימות לפוליטיקה" ולא ברור מדוע שינה את דעתו. אחת הטעויות הנפוצות, ולא רק אצלנו, היא שלגנרלים יש כביכול סגולות מיוחדות בתחום האסטרטגי, כשלאמיתו של דבר, ייתכן שדווקא התרבות הצבאית הממוקדת במשימות שלשמן הצבא קיים, דהיינו הגנה על גבולות המדינה באמצעים צבאיים שברשותו, היא שמגבילה את אופקיהם בתחומים אחרים — הגיאופוליטיים הדיפלומטיים, הכלכליים וכו'.

אומנם היו יוצאים מהכלל שהצטיינו בכל או ברוב הנושאים האלה גם יחד כמו הגנרל דה גול או משה דיין, אך אפשר למנותם על אצבעות יד אחת. לעומת זאת, גנרלים שהגיעו רק בזכות תהילתם הצבאית לפסגת השלטון — כמו הגנרל גרנט המנצח במלחמת האזרחים בארצות הברית, או הדוכס מוולינגטון שניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו ואולי אף הגנרל אייזנהאואר, ראש כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה — לא השאירו רישום מדיני או אזרחי מיוחד בהיסטוריה של מדינותיהם.

פרופ' אליוט כהן, מי שכיהן כיועצה המדיני של קונדוליסה רייס בממשל ג'ורג' וו. בוש, נוקב בספרו "פיקוד עליון" בשמם של צ'רצ'יל, קלמנסו, לינקולן ובן־גוריון כאסטרטגים מעולים שחרף היותם אזרחים, קבעו את האסטרטגיה המנצחת של מדינותיהם — לפעמים בניגוד לעמדות הגנרלים שלהם. הנ"ל, אף שהעריכו את מעשיהם ושיקוליהם של מפקדי הצבא, לעתים היטיבו מהם להבין את המכלול המדיני והביטחוני הכרוך במהלכים שעל הפרק ולעתים לא היססו להורות למפקדי הצבא לשנות את תוכניותיהם.

אינני שותף לטענה של השמאל שישראל היא, כביכול, מדינה מיליטריסטית. אם לצבא ולזרועות הביטחון האחרות יש מקום מיוחד בלב רוב הישראלים, הרי שזה נובע מהאיומים הביטחוניים המתמידים מצד אויביה של ישראל ועמידת הגורמים הנ"ל בפרץ. צה"ל הוא אכן צבא העם (גם אם חלק מהעם אינו משרת בו, וזו בעיה כשלעצמה) וכך מרגיש רוב הציבור. גם מסיבה זו, אגב, יש לפעול בכל חומרת הדין כלפי הבריונים שמתנכלים לחיילים ולחיילות במילוי תפקידם.

אין לצבא גם פולחני ראווה כמו בארצות הברית למשל, שלא לדבר על משטרים אחרים, שבהם ככל שמתרבה הזהב על מצחיות המפקדים, כן נסוגה רוח הדמוקרטיה. לא בכדי ביטל בזמנו משה דיין אפילו את מצעדי יום העצמאות של הצבא. אך יש תופעות אחרות שעלולות לכרסם באיזון שבין חיוניותו של הצבא והאהדה המוצדקת כלפיו ובין ניסיונות מכיוונים שונים להעניק לו מעמד מיוחד בחיים הציבוריים.

זכורה המודעה באחת ממערכות הבחירות הקודמות של שלושת הרמטכ"לים בעלי ארשת הפנים המאיימת, שהעלתה ריח קל של דמי־פאשיזם או לפחות של בונפרטיזם. גם התארגנות קצינים לשעבר בתנועות שנוקטות עמדות פוליטיות מובהקות, בדומה לארגונים דומים בגרמניה של ויימאר בזמנו, איננה משרתת את רוח הדמוקרטיה, וגם לא את טובת הצבא עצמו.