אחרי משא ומתן של למעלה משנתיים, ההבנה שהושגה בין לבנון וישראל חשובה ומעודדת

הוא ידע ששתיהן יעשו ויתורים כדי להשיג את המטרה. הוא הפעיל את כישוריו הדיפלומטיים המוכחים. כמי שעקב אחרי המגעים, אני טוען כי יכולנו להגיע להסכם מוקדם יותר. לפני חודשיים הסתמן שבהסדר, אזור שדה כנא ילך כולו ללבנון, כאשר אזור כריש יישאר כולו ישראלי. מהנקודה הזו, הטקטיקה הישראלית במשא ומתן הייתה מסורבלת לעומת זו הלבנונית. התייחסויות פומביות של אנשי ביטחון בהווה ובעבר, הצהרות פקידים ושרים, הצעות מה יש לעשות ומה לא - שידרו שאין עמדה מגובשת אצלנו.

לעומת זאת, לבנון הרשמית כינסה ישיבה נדירה כשלעצמה של נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו”ר הפרלמנט שבה נקבע שלבנון נושאת ונותנת על המחלוקת המקורית של 860 קמ”ר, בניגוד לעמדת נסראללה. בכך היא נתנה את האות שהפתרון המסתמן מקובל עליה. התגובות האסימטריות בין ישראל ולבנון אפשרו לנסראללה לאיים, לשגר כטב”מים על כריש ולמצב את עצמו כגורם מכריע. אם ישראל הייתה מודיעה בשלב המוקדם המוזכר על קבלת המתווה המסתמן שבסופו של דבר הוא שהתקבל, היא הייתה יכולה למנוע את איומיו של נסראללה ולא לשחק לידיו.

בלבנון מצפים לממשלה חדשה ולבחירת נשיא חדש. לכן יש להשלים את החתימה לפני כן. גם אצלנו אותו הדבר. יש להכין את העטים לחתימה, לברך על המוגמר ולהמתין בסבלנות ובשקט. גם כאשר נשארו עדיין היבטים טכניים שיש להשלים לקראת החתימה, אפשר ומותר לומר כבר עכשיו: מברוק.