דווקא לנוכח האופורטוניזם, א-לה־נפתלי בנט, שמגלה בצלאל סמוטריץ’, כזה שאין לו אח ורע בעולם הדמוקרטי, שבו סחטנות פוליטית מתקבלת בשאט נפש, אני יכול להבין את אי־הנחת, אם לא לומר סלידה, שמגלה בימים אלה האיש שעליו הטיל הנשיא להרכיב ממשלה.

רצונו של בנימין נתניהו למנות את רון דרמר המיומן לשר החוץ מעיד על כך שהוא מבין מה מצפה למדינת ישראל בשנים הקרובות ושהוא רוצה שלא יפתיעו אותו במהלכים חפוזים; לא בחזית מול מדינות העולם - בדגש על הבית הלבן - ולא בחזית הפנימית. נתניהו מבקש להתנהל, להערכתי, עקב בצד אגודל, ככל שזה יהיה תלוי בו, הן מול הערבים החיים עמנו והן מול מדינות ערב שעמן הוא רוצה לקיים קשרים ברמות שונות; חלקם פורמליים וחלקם סמויים מן העין.

הוא יכול היה, לדוגמה, למהר ולשבור את הכלים עם חברי הכנסת שסירבו להצטלם ליד הדגל הלאומי, אבל הוא בחר שלא לעשות זאת. מינויו של אחמד טיבי לתפקיד סגן יו”ר הכנסת, חרף התנהלותו ביום השבעתם של חברי הכנסת, היא פועל יוצא של מנהיגות ראויה. בחירתו של יואב קיש לעמוד בראש הוועדה המסדרת - אף היא מעבירה מסר מסוים; כמו גם בחירתו של יואב גלנט לתפקיד יו”ר ועדת החוץ הביטחון.

מכאן גם – וכך אני מבין זאת – התנגדותו של נתניהו למינויו של סמוטריץ’ לתפקיד שר הביטחון. הוא לא רוצה במי שעלול להבעיר את השטח ולסבך את כולנו במלחמת סרק שעלולה להתפשט לכל רחבי המזרח התיכון; ואולי גם למקומות רחוקים יותר. מלחמות אף פעם לא נגמרות בדרך שבה רוצים אלה שפתחו בהן. רוסיה חווה זאת על בשרה כעת. הנסיגה המבישה של ארצות הברית מאפגניסטן היא דוגמה טובה נוספת.

אינני יודע כיצד תיראה הממשלה הבאה - ואולי פנינו בכלל לבחירות שישיות - אבל אני מאוד הייתי רוצה שמתינותו המסתמנת של נתניהו תנצח. משא ומתן עם הערבים כנראה לא ייפתח - וגם אין כל סיכוי, לדעתי, שהוא יצלח אי פעם - ולכן צריך ללמוד לחיות עם מציאות כואבת.

סמוטריץ’, ביחד עם איתמר בן גביר, רוצים לשנות אותה, אולם זה מעבר לכוחם. רבים וטובים מהם ניסו זאת בעבר. הערבים לא רוצים בפשרה. הם פשוט לא רוצים בנו כאן; בכל קונסטלציה שהיא. יהודים נרצחו בידי ערבים שנים רבות לפני שאפילו שעל אדמה אחד עבר מידיים ערביות לידיים יהודיות בעקבות סכסוך אלים.

מה שמחזיר אותי לרצונו של נתניהו בהתנהלות מאופקת. אין בו כל רצון, למיטב הבנתי, להוביל אותנו להרפתקאות מדממות. יכול להיות שבשלב מסוים הוא אפילו ינסה להוביל מהלך מדיני כלשהו, אבל גם הוא יודע – כך אני מניח – שאין סיכוי שהערבים יקבלו את תנאי הסף שהוא דיבר עליהם בהזדמנויות שונות. מה עוד, שלסכסוך ההיסטורי עם הערבים הצטרפה איראן, המדינה שמצהירה השכם והערב שהיא רוצה בחיסולה של המדינה היהודית; וזה מוביל אותי להכרה שלא עת היא לכניעה לגחמות הנגזרות מאגו לא רציונלי.

לנוכח האופורטוניזם: לא עת היא לכניעה לגחמות הנגזרות מאגו לא רציונלי

אינני יודע כיצד תיראה הממשלה הקרובה, אבל הייתי רוצה שמתינותו של נתניהו תנצח