אינני אדם דתי ואני רחוק משמירה על תרי”ג מצוות, אבל באמצע שנות ה־50, כשהוריי עזבו את הקיבוץ, אמי המנוחה שבאה מבית דתי הפצירה בי שאלך ללמוד בבית ספר דתי. נעניתי לבקשתה, ובמקום לבית ספר דתי, נרשמתי בעל כורחי לבית ספר חרדי מכיוון שבקרבת מקום מגוריי היה רק בית ספר חרדי מטעמה של "אגודת ישראל". כך עברתי מהפך קיצוני - מחינוך של “השומר הצעיר” לחינוך חרדי. התחלתי את יום הלימודים בשעה שמונה בבוקר בתפילת שחרית ולמדתי עד שש בערב. מערכת הלימודים שלי הייתה עמוסה בהרבה לימודי תורה ופרקי אבות, עם מעט מאוד שיעורים בחשבון, דקדוק וגיאוגרפיה. שיעורי אנגלית והיסטוריה לא היו אז כלל בתוכנית הלימודים. לצד זאת, למדנו גמרא ומשנה במסגרת קשוחה וקפדנית שכבוד המורה נשמר בה באדיקות.
אני נזכר איך נשאבתי לתוך לימודי התלמוד. הרב שבחן אותנו על המסכת שלמדנו באותו שבוע, דאג לא אחת לציין בפנינו את החשיבות של שמירה על דרך ארץ, כיבוד הזולת, מצוות “כבד את אביך ואת אמך”. עם הזמן למדתי להעריך את התרומה שהעניקו לי לימודי התלמוד. הם פיתחו בי חשיבה מעמיקה, זוויות ראייה מחודדות. במפגשים עם בני גילי החילונים חשתי אז בוגר יותר מהם במובנים רבים.
כפי שכתוב בתלמוד “גירסא דינקותא אינה משתכחת”, כלומר מה שאנו סופגים בילדותנו ילווה אותנו כל החיים. כמי שספג תלמוד בילדותו ורק הרוויח מזה, אני משוכנע שלימודי יהדות דווקא יפעלו לטובת מערכת החינוך, העם והמדינה.
כיום ישנה פשיטת רגל של מערכת החינוך, שמחייבת התגייסות לאומית להצלתה. את היהדות במערכת החינוך צריך לקבל באהבה, חלילה לא בכפייה, כפי שנהג לומר לי אז רבי ומורי: ”את היהדות והתורה צריך לקחת כמו שלוקחים חול על שפת הים, ברכות רבה, ביד פתוחה. חלילה לא לסגור חזק את כף היד, כיוון שכשמכווצים את היד בחוזקה, החול מתפזר לכל הכיוונים, וכשפותחים את כף היד כמעט ולא נותר בה חול”.
התרעות פיקוד העורף