השבוע מיהרו תושבי הדרום להוציא את השמפניות ולחגוג. ראש הממשלה ושרי האוצר והבריאות התהדרו בכך שהצליחו להעביר תקציב חברתי, ובשביל לשכנע שזה אכן המצב, הכריזו שתקצבו את הקמת בית החולים השני בנגב.
מאז החלטת הממשלה בנושא בשנת 2014, מחכים תושבי הדרום שזה יקרה. אז נקבע במסגרת דוח ועדת אפק לבחינת שירותי הבריאות בדרום, שהגיע הזמן לשפר את מצב הבריאות בנגב, להעניק לתושבים שירות טוב יותר, לצמצם פערים בתחום הבריאות ולהקים בית חולים נוסף.
אלא שמאז, חוץ מלקרוא למרכז הרפואי החדש על שמו של שמעון פרס ז"ל ולמצוא מקום על המפה, לא קרה דבר.
שבע שנים מאז ההכרזה ומערכת הבריאות בנגב במצב קריטי, מפרפרת בין חיים למוות. לא פלא שבשורת התקציב להקמת בית החולים התקבלה בשמחה, אלא שאז, עם פרסום ספר התקציב, התברר שאפילו עשרות מיליוני השקלים שאמורים היו להופיע בו לטובת תכנון תכנון בית החולים העתידי - כלל לא נמצאים שם.
יתכן ששוב עושים סיבוב על הפריפריה? מוציאים כותרות על הישגי התקציב, אבל בפועל אין אישור של אגף התקציבים. במשרד הבריאות מסבירים שבסוף החודש תתקיים פגישה בין ראש עיריית באר שבע, שר הבריאות ומנכ"ל משרדו - ושם ייסגר התקציב. חיי תושבי הפריפריה בישראל שווים פחות, ולצערי זה רחוק מלרגש מישהו. זאת לא ססמה אלא עובדה שמגובה בנתוני תוחלת החיים - בנפת באר שבע היא נמוכה בארבע שנים בממוצע מהמרכז.
תושבי הדרום, אזרחים שווי זכויות שנושאים בנטל כמו כל אזרחי מדינת ישראל, חיים ארבע שנים פחות וזה אפילו לא זוכה להיות על סדר היום הציבורי. רמת התחלואה בסרטן גבוהה בדרום מזו שבשאר הארץ וכך גם נתוני התחלואה בסוכרת ובתמותת תינוקות.
בעוד במרכז הארץ ישנם חמישה בתי חולים, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה הוא גם בית החולים היחיד בנגב, המהווה 60% משטח המדינה, והוא נותן שירותים ליותר ממיליון תושבים. באזור המרכז יש פי 2.5 רופאים ביחס לכמות האוכלוסייה לעומת הדרום, שסובל גם ממחסור במיטות אשפוז וברופאים מומחים.
על פניו, המדינה, שחרתה על דגלה שוויון בבריאות לכלל תושביה, מפירה את החוק ברגל גסה ופוגעת בבריאות תושבי הפריפריה ביודעין ובלי לעשות דבר, מלבד כתיבת דוחות שאת מרבית מסקנותיהם איש אינו מיישם. בניסיון לשמור על קצת אופטימיות (בכל זאת מומלץ למי שרוצה לחיות חיים ארוכים ובריאים), ניתן לראות במהלך של הממשלה הנוכחית צעד משמעותי בדרך להקמת בית חולים שני בנגב, על אף שמדובר בתקציב זעום ביחס לעלות הפרויקט.
אך יחד עם זאת מוכרחים לזכור שטקס גזירת הסרט של המרכז הרפואי החדש צפוי לקרות, במקרה הטוב, בעוד 15־20 שנה. בינתיים הפערים בבריאות רק ילכו ויגדלו, ולכן חייבים לחבר את מערכת הבריאות בנגב למכונת הנשמה עוד היום.
לצד הריבוי הטבעי ואחוזי הילודה הגבוהים, נהנה הדרום בשנים האחרונות מהגירה חיובית, אך זו מכבידה עוד יותר על מערכת הבריאות בדרום, שנמצאת גם ככה במצב קשה. מה שהכי עצוב בסיפור הזה של פערי הבריאות בין המרכז לפריפריה, שרק הולכים וגדלים, הוא שהמחוקק ניסה לצמצם את הפערים על ידי מתן תמריץ תקציבי לקופות החולים על שירותיהן בפריפריה.
אך הן לוקחות את הכסף ומשקיעות אותו בשדרוג השירותים הבריאותיים הניתנים במרכז הארץ, ולכן מתנגדות להליכי שקיפות בפני הציבור לגבי החלוקה התקציבית לפי אזורים גיאוגרפיים.
אזור עדיפות לאומית
מאחורי המספרים והסטטיסטיקה שזועקת ומצביעה על המחדל הגדול בשירותי הבריאות שלהם זוכים תושבי הפריפריה, מסתתרים האנשים עצמם. אלה שסובלים מהמצב העגום וביניהם גם אלה שנאלצים לנסוע לקבלת טיפול רפואי במרכז הארץ. אלה שהמדינה מתאכזרת אליהם.
בשנה האחרונה מנהלת עמותת "רופאים לזכויות אדם" מאבק מול משרד הבריאות בדרישה להקים מכון דיאליזה לטיפול בילדים בדרום. מכונים כאלה קיימים בצפון, במרכז ובירושלים, ואילו בדרום נדרשים ההורים להסיע את ילדיהם לבית החולים שניידר בפתח תקווה. כך למשל נקלעה משפחתו של ילד בן 10 מאופקים שזקוק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע לקשיים כלכליים.
העלות המצטברת של נסיעות אלו הגיעה ל־12 אלף שקל, ואחד ההורים נדרש להפסיק לעבוד כדי ללוות את הילד לטיפול מציל החיים. גם שאר הילדים במשפחה משלמים מחיר על היעדרות הוריהם, אבל את משרד הבריאות זה לא מעניין.
התשובה המקוממת של משרד הבריאות לדרישה להקמת מכון דיאליזה לילדים בדרום מספרת את סיפור האפליה כולו, מבחינתם העובדה שמדי שנה ישנם "רק" 30 ילדים שנזקקים לטיפול, אינה מצדיקה הקמת מכון. משרד הבריאות וקופות החולים מתנהלים כמו עסקים המוּנעים משיקולי עלות־תועלת ולא כמו גופים שאמורים להעניק שירותי בריאות שוויוניים לכלל תושבי הארץ, ובכך עוברים על חוק ביטוח הבריאות הממלכתי.
תושבי הפריפריה מופלים באופן תדיר בנוגע לשירותי הבריאות שלהם הם זכאים. כך גם בנוגע לטיפולים רפואיים חדשניים שהוכחו כיעילים ומוכרים היום בסל הבריאות, אחד מהם הוא הטיפול בתאי לחץ. חולים מהדרום שמופנים לטיפול בתא לחץ, נדרשים לנסוע עד לבית החולים אסף הרופא - הנקודה הקרובה ביותר עבורם, וזאת מאחר שבכל אזור הדרום אין אפילו תא לחץ אחד.
כדי שטיפול בתא לחץ יהיה אפקטיבי, נדרשת סדרת טיפולים יומיומיים, וכל טיפול אורך כשעתיים, דבר שמקשה מאוד על הנגישות לטיפול. עד כדי כך שרבים מהם מוותרים על הזכות לשפר את איכות חייהם, ביניהם גם חולי סוכרת שמצבם יכול להשתפר משמעותית בעקבות הטיפול.
במשרד הבריאות החליטו להגביל את רישיונות הייבוא וההפעלה של תאי לחץ, מה שלא מנע מהם לאשר בשנים האחרונות הקמת מכונים לתאי לחץ במרכז הארץ ובירושלים. שוב דילגו במשרד הבריאות על הפריפריה ובחרו להתעלם מהתושבים שנאלצים לשלם מחיר גבוה ולנסוע למרכז הארץ.
בשבוע שעבר, עם אישור התקציב, נרשם הישג משמעותי בדרך לבית חולים נוסף בדרום, אבל המצב העגום מחייב מענה מהיר. לא ניתן להפקיר את נושא הבריאות בפריפריה ולתלות תקווה בבית חולים שיוקם בעוד שנים רבות, זאת כשברור לכולם כבר היום שהוא לא יביא איתו פתרון קסם. הקמתו מצריכה צוות רפואי, סיעודי ועובדים בשאר מקצועות הבריאות הנמצאים בחסר תמידי גם היום.
לנוכח המצב העגום, קוראים בקואליציית ארגוני הבריאות בנגב ובגליל להכריז על אזורים אלו כעל אזורי עדיפות לאומית לבריאות. מגמת הפערים ההולכים וגדלים במערכת הבריאות מעידה כי אופן ההתמודדות הנוכחי של מערכת הבריאות בעזרת הכלים הקיימים אינו מספק, ונדרשת גישה חדשה שמתבססת על הוגנות בבריאות.
הכרזה על הפריפריה כעל אזור עדיפות לאומית בבריאות, תביא עמה תקציבים ואיגום משאבים, אך יותר מכך תגרום להתערבות משמעותית יותר של הרגולטור ותאפשר שיפור בנגישות השירות לתושבי הנגב והגליל וצמצום פערי הבריאות בין המרכז לפריפריה.
כשבעיית הדיור במדינה מחריפה ומחירי הנדל"ן רק עולים, הפתרון נמצא מחוץ לגדרה וחדרה - וכדי שמשפחות יעברו להתגורר בנגב ובגליל, שיפור תשתיות הבריאות הוא תנאי הכרחי למהלך. כרגע נראה שהמדינה עושה הכל כדי לנתק את הפריפריה ממכונות ההחייאה.
אולי הממשלה החדשה ושר הבריאות יאמצו פרוטוקול רפואי חדש לטיפול בתחלואת מערכת הבריאות בפריפריה, שיביא לעלייה במדדים החיוניים בשירותי הבריאות, שלהם זכאים גם תושבי הנגב והגליל.