רבים מההורים חשים כי עם כניסת ילדיהם לגיל ההתבגרות עליהם לקחת צעד אחורה ולאפשר לילדיהם המתבגרים לחוות עצמאות ונפרדות ולחיות את חייהם ללא הרבה התערבות בוגרת.
בני הנוער גם מבקשים זאת מהוריהם ורוצים לנהל את "העניינים שלהם", בעיקר אלה החברתיים ולפעמים אף נבוכים במידה שההורים רוצים לקחת חלק בפעילויות שלהם.
התרבות בת זמננו גם היא מציבה אתגר לא קל ליכולת למעורבות הורית בגיל ההתבגרות, שכן מרבית מהפעילות החברתית של בני הנוער מתבצעת במדיות הדיגיטליות השונות.
הדור הבוגר לא תמיד עומד בקצב וחש כי תרם את כל שיכול היה בשנות בית הספר היסודי וכעת הילדים בגרו ועליהם להתמודד בזכות עצמם. אבל איך בכל זאת יכולים הורים לשמור על מקומם וגם ועל הרלוונטיות שלהם בחיי הנוער ועל מה אסור בשום אופן לוותר?
בנושא הטרדות והצקות, על העולם להישאר צבוע בצבעי שחור ולבן – כל הטרדה, מקטנה ועד גדולה, ראויה ליידוע ההורים, להתייחסות ולטיפול המתאים. להמשיך ולשמור על ערוצי תקשורת פתוחים ועל זמני איכות ושיח הורה־ילד כדי להשיג את כל המטרות שצוינו לעיל. התפקיד כהורים הוא לשמר שיח פורה עם הילדים, להישאר מעודכנים ועם היד על הדופק.
לא לשכוח - יש מצבים שבהם אין ההורים יכולים להמתין לשיתוף פעולה של המתבגרים ועליהם לפעול ביעילות ובדחיפות ואף להיעזר באנשי מקצוע: זאת כאשר המתבגרים מסתגרים בחדרים שלהם ומסרבים לצאת, כאשר מתגלים סימני פגיעה על גופם, כאשר הם יורדים או עולים לפתע במשקל, כאשר ניכר כי הם אינם אוכלים או ישנים טוב, כאשר הם נראים עצובים או חסרי חיות והנאה, כאשר הם מבלים זמן רב מדי מול המסך, כאשר הם מתפרצים בהתנהגות וברגש ותפקודם היומיומי משתנה מאוד. במצבים אלה יש להתערב ולקחת את המושכות ולפנות לקבלת עזרה.
הכותבת היא פסיכולוגית בכירה במרכז לבריאות הנפש רמת חן של שירותי בריאות כללית בתל אביב