אנחנו מעודדים פתיחות ושיתוף במשפחה, אבל לאחרונה שמתי לב שבתי הקטנה בת ה־14 לוקחת את זה צעד אחד קדימה. כל מה שעובר לה במוח – ישר יוצא החוצה. היא מדברת הרבה, אפילו מתפרצת לשיחות של אחרים. לפעמים אני יוצאת מפגישה במהלך העבודה ורואה שהיא כתבה לי 30 הודעות לפחות על דברים מאוד תפלים ולא חשובים כמו למשל, שהיא יצאה מהבית וחצתה את מעבר החציה, או שחברה שלה אמרה לה משהו. אני לא מבינה למה היא צריכה את שיתוף היתר הזה, ומרגישה שיש פה משהו עמוק יותר. מה אפשר לעשות בכדי למתן אותו?
דליות השיבה: “ילדים מפעילים בלי כוונה כל מיני טכניקות על מנת שישימו לב אליהם. אני משערת שמגיל מאוד צעיר היא הגיעה למסקנה שהיא צריכה לתפוס מקום או לייצר נראות על ידי זה שהיא תדבר, והיא עלתה על הטכניקה שגורמת לה לחוש נראות. ככה רואים אותה, ככה מגיבים לה, וכדומה. מהנקודה הזו החל יתר השיתוף שלה, וזה הלך והעמיק. ילדים מפסיקים התנהגויות ברגע שהם מבינים שהן לא נושאת רווח.
"לצורך העניין, ילד קטן שאוכל ארוחת צהריים עם המשפחה, וזורק את השניצל על הרצפה עושה את זה מתוך סקרנות. שניצל נופל אחרת מכפית, הוא גם נופל אחרת מקוטג’. מה שיגרום לו להמשיך או להפסיק עם זריקת האוכל היא התגובה של ההורים לאירוע. אנחנו לא רוצים להכחיד את השיתוף שלה. שכן, זו הגישה שלכם בבית. לכן, הרעיון הוא להפוך את השיתוף למדוד יותר ומדויק יותר. בכל פעם שהילדה כותבת לך הודעות במקום להתקשר אליה ולשאול מה קורה תכתבי לה בחזרה שאת בפגישה, ושתדברו כשתחזרי הביתה.
"גם אם הילדה תיעלב ותכתוב לך עוד כמה הודעות את תשלחי לה בתגובה אימוג’י של לב או משהו בסגנון. אם תתמידי בזה לאורך זמן היא תבין שאין לך באמת זמן לקרוא את ההודעות שלה, ושאין רווח בכתיבת ההודעות הבלתי פוסקות והיא תצמצם אותן בהתאם. כשאת חוזרת הביתה אל תדברי איתה על זה. אם היא תשאל למה תגידי לה שאת לא מרוכזת בעבודה, ואת רוצה לענות לה בכבוד וליהנות מהשיח איתה. תשאלי אותה ‘מה שלחת לי? קראתי ורפרפתי ואני לא זוכרת. אני מאוד עסוקה בעבודה, ואני לא שמה לב’".
"מעבר לזה, בפעם הבאה שהיא מתפרצת באמצע שיחה בבית תיקחי אותה לצד ותבהירי לה בנועם ובסבלנות שבפעם הבאה שהיא תתפרץ בשיחה שלך עם מישהו אחר את לא תעצרי את השיחה. את תחזיקי לה את היד, את תחייכי אליה, אולי אפילו תחבקי, אבל לא תעני לה. למה? כי את רוצה ללמד אותה כבוד לבני אדם. חשוב מאוד שתעמדי מאחורי הדברים שאת אומרת, ובעצם המגע או המבט שלך את תראי לילדה שאת כאן, אבל את לא מפסיקה את מה שאת עושה. זו הדרך ללמד אותה איפוק וסבלנות, אבל גם כבוד לאדם אחר”.
שאלה: אני אם לילד מקסים בן 10. החל משנת הלימודים הבאה אני רוצה להתחיל לתת לו דמי כיס, אבל תוהה האם זה משהו שצריך להתלוות לעזרה בעבודות הבית. מה דעתך?
דליות ענתה: “ילדים לא צריכים לעבוד עבור דמי הכיס שלהם, ואין קשר בין דמי כיס לבין עבודות הבית שצריכות להיעשות בכל מקרה בהתאם ליכולותיו של הילד ולהחלטה בבית. אם אני רוצה לתת לילד דמי כיס זה בשביל לפתח אצלו חשיבה כלכלית, עצמאות ואחריות. אם נותנים לילד דמי כיס, אנחנו ההורים לא נקנה לו יותר את אותם דברים קטנים מהכסף שלנו".
"בנוסף, לפני שמביאים לילד כסף, צריך לשבת איתו ולהכין רשימה מסודרת ובה נכתוב בדיוק למה הוא רוצה את הכסף הזה, מה הוא הולך לקנות בו, וכמובן כמה עולה כל דבר. לצורך העניין, את יכולה לתת לו 20 שקלים לשבוע, ולהסביר לו שהכסף הזה הוא עבור הדברים הקטנים שהוא רוצה לקנות מהמכולת בדרך לבית הספר. דברי עם בנך והסבירי לו שדמי הכיס האלה הם האופציה שלו גם בשביל לחסוך לקנות דברים גדולים יותר. אם את מביאה לו 20 שקלים ביום ראשון, ואז ביום חמישי הוא יבוא אלייך ויבקש שתקני לו דברים - אל תקני לו. כנראה שהוא בזבז את כל הכסף תוך כמה ימים, אבל עדיין לא נגמר לו השבוע אז הוא מבקש שוב. בשורה התחתונה, הגבול הוא גם שלך”.