אני אבא לשני ילדים בני שבע ו־10, שמאז שהחלה הקורונה לא יוצאים מהבית. מילדים מלאי מרץ ועניין הם הפכו להיות מכורים למסך הקטן, לא עוזבים את הטלוויזיה או את המחשב. אני מיואש מלראות אותם מאבדים את עצמם בצורה כזו. הערנו להם לא פעם, אבל דבר לא מצליח להניע אותם לפעולה. כיצד אוכל לסייע להם בתקופה הכל כך קשה ומורכבת הזו?
“לו המגיפה הגלובלית הזו הייתה מתרחשת לפני 30 שנה, הילדים היו יושבים בבית, משחקים בכדור, עושים סיבוב מסביב לבניין, וחוזר חלילה. לכן בתור התחלה חשוב שנבין את המצב ונזכור שאנחנו סגרנו את הילדים האלה בבית מול המסך, שלחנו אותם ללמוד מול הזום, עשינו טעויות, ועכשיו אנחנו מתמודדים איתן. הפרדוקס הוא שגם המבוגרים נמצאים כל היום מול מסך, אז מה הילדים למדים מזה? תפקידם של המסכים הללו הוא לגרום לנו להתמכרות, שכן הם עובדים על אזורי ההנאה במוח. אם זה כל כך קשה עבורנו להפסיק לצפות בטלוויזיה או לגלוש ברשתות החברתיות, אז מה הפלא שילדים מגיבים לזה ככה? זה עובד אצלם הרבה יותר מהר. לאחרונה שמעתי ראיון עם בת 16 שאמרה שלפני הקורונה היא הייתה פעילה מאוד בתנועות נוער ומאוד חברותית, אבל עכשיו היא כבר התרגלה להיות לבד, ואין לה שום צורך לצאת מהבית. אז איך מתמודדים עם המצב המורכב הזה? מבינים שמדובר במצב זמני. גם שנה או שנתיים זה זמני. כמעט הכל אפשר לתקן, ובשביל זה חייבים להתחיל להיכנס לתמונה ולהציע לילדים חלופות אחרות למסך. אם הילד אהב לפני הקורונה לאפות, תציע לו לאפות ביחד ולמכור עוגות בשכונה. אם הילדה אהבה לטייל בטבע, תארגן טיול משפחתי. אם הם אהבו ספורט, צאו החוצה יחד ותעשו פעילות משותפת כמשפחה. אם הם אוהבים לצייר, תניח קרטונים על הקירות ותציע להם לעשות גרפיטי. נכון, כשתהיה בעבודה הם עדיין יהיו מול המסכים, אבל העיקר שתצליחו לשמור על מינון נכון של מסכים”.

נכדי בן השנתיים וחצי החל לגמגם לאחרונה. קבענו לו תור לקלינאית תקשורת, אבל לצערי הפגישה נקבעה לעוד זמן רב. האם נוכל לעזור לו בינתיים?
"משהו עובר על הילד. ייתכן שהוא נפל, מישהו העליב אותו או שאולי הוא שמע שיחה, פירש אותה לא נכון ונכנס ללחץ. יכול להיות גם שהילד מאוד מפותח, וקצב המחשבות שלו משיג את היכולות הוורבליות שלו, כלומר הוא רוצה להגיד משהו, אבל תקוע במשפט הקודם. אם ידכם משגת - פנו לטיפול פרטי. אם לא, תיאלצו להמתין לתורכם, ובינתיים נסו שלא להתערב. לטפו אותו, חייכו אליו ואל תעליבו אותו או תהיו חסרי סבלנות והתחשבות. אם אנחנו נוהגים נכון עם הילד ואין שום דבר עמוק שגורם לו לגמגם, יש סיכוי שזה יעבור לו גם ללא התערבות מקצועית".

בתי בת ה־3 מתעקשת לעשות איתי כל פעולה יומיומית מאז שאחיה הקטן נולד. זה הגיע לרמה כזו שהיא לא מוכנה שאבא שלה יעיר אותה בבוקר, לא מוכנה שהוא ייקח אותה לגן, או אפילו יקלח אותה. כל הזמן היא בוכה, צועקת ומבקשת רק אותי. כשבעלי והילדה לבד בבית, אין שום בעיה, אבל ברגע שאני נכנסת היא פשוט מתחילה להתפרק. מה דעתך?
“בתקופה האחרונה אנחנו ההורים מוצאים את עצמנו מדברים יותר מדי. לצערי, זה לא מלמד את הילדים לשנות את ההתנהגות שלהם, אלא רק מזין אותה. יכול מאוד להיות שהילדה מקנאה באחיה הקטן, אבל הסיבה פחות רלוונטית לדעתי, מה שרלוונטי זה שהילדה רוצה לקבוע את סדר היום בבית, ואת צריכה ללמד אותה אחרת. בזמן ארוחת הערב תגידו לה בחיוך שאתם מאוד אוהבים אותה, ואתם יודעים שהיא תמיד מבקשת שאמא תטפל בה, אבל אתם החלטתם שבכל פעם מישהו אחר יבוא לטפל בה, וגם אם היא תבכה, אתם לא תתחלפו. תסבירו לה שלפעמים אמא מאוד עייפה ולא מתחשק לה לקלח אותה, ולפעמים אבא ממש רוצה לנוח או לדבר בטלפון, ולכן אמא תהיה זו שתארגן אותה לגן. ברור לך שאחרי 20 דקות, אם אבא יבוא וירים אותה להתקלח, היא תבכה ותבקש אותך, אבל עליו לבוא בהרבה אהבה ולהגיד לה שאמא לא תבוא היום”.