אני מורה בפנסיה, ויש לי נכד שעולה לכיתה ה’. במהלך שנת הלימודים הייתי מסייעת לו במפגשים דרך הזום להכין שיעורי בית ולהתקדם בלימודים, אך כעת כשנגמרה שנת הלימודים והחלה חופשת הקיץ, הייתי רוצה להמשיך לסייע לו כדי לצמצם את הפערים שנוצרו בעקבות שנת הקורונה ולהתכונן לשנת הלימודים הבאה, אך הוא כבר אינו מוכן לשתף פעולה. מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לו להמשיך לעבוד יחד איתי על חומר הלימודים?
“אין ספק שעצם העובדה שבעבר הילד נעתר ללימודים יחד איתך מעיד על כך שיש לך קשר מיוחד עם נכדך, זה משמח ודבר שצריך להתגאות בו. למרות זאת, כעת הילד כבר לא רוצה לשתף פעולה, וזה לא מפתיע כי הוא בחופש הגדול, הוא רוצה להיות בקייטנה או בים, או לשחק עם החברים בכדורגל או לרכוב על אופניים. על מנת שתוכלי להמשיך לסייע לו לצמצם את הפערים הלימודיים שנוצרו, עלייך למצוא את הדרך לייצר אצלו את המוטיבציה לכך. החיפוש אחר מה נותן מוטיבציה לילדינו הוא שאלה מורכבת ועבודה מעמיקה שנדרשת לסובבים אותם. צריכים להכיר את הילד ולדעת מה מגרה אותו לעשייה.

"הדברים שיכולים לגרום לו למוטיבציה הם לפעמים נסיעה למקום רחוק, או למשל מינוי למשחקי כדורגל, או מתנה שהוא ירצה. בגלל שמדובר בנכד שכבר עולה לכיתה ה’, סביר להניח שהוא בעצמו יודע כבר מה הוא רוצה ואוהב. הייתי ממליצה להסביר לו שאת רוצה לעשות איתו פגישות לימודיות. במהלך החופש הגדול תקבעו פגישות של שעה פעם ביומיים, כי בכל זאת הוא בחופש, וזה לא צריך להיות משהו שמרגיש כמו עונש בשבילו. אפשר לומר לו שאחרי שתסיימו 15 פגישות כאלה, הוא יוכל לחשוב מה הוא רוצה לקבל כמתנה על כך ששקד ולמד. אם הילד לא יושב ללמוד, עלינו למצוא את הדרך להושיב אותו, ונעשה זאת על ידי כך שנחשוב על העולם שלו, בלי עונשים ובלי כעסים. בדרך זאת אנו מבינים מה המטרה שלנו כדמויות שמחנכות אותו, ומוצאים אילו אמצעים מקדשים את המטרה המאוד חשובה הזאת”.

בשבועות האחרונים בני בן ה־3 מתנהג בצורה שמעלה בי חשש שהוא מפתח התנהגות של פרפקציוניזם קיצוני. לדוגמה, אם הוא מצייר משולש או עיגול על דף נייר, והוא סוטה מעט או שהציור יוצא לו עקום, אז הוא ישר מתחיל לבכות ואומר שהוא לא יודע לצייר שום דבר. האם ייתכן שההתנהגות שלו קשורה בהתנהגות שלנו, ההורים? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לו?
“קשה מאוד לדעת אצל ילדים בגילים כאלה מדוע ההתנהגויות האלה מתפתחות אצלם. אנחנו יכולים לחפש סיבה, אך לא נוכל לדעת בוודאות מהו הגורם להתנהגות. במצבים מסוימים, ילדים מחקים את ההורים שלהם, ולכן אם אתם ההורים מאוד דקדקנים ומדויקים וגם לכם מאוד חשוב שדברים יצאו בצורה מושלמת, אז ייתכן שהילד למד מכם ומחקה אתכם. למרות זאת, חשוב להדגיש שמדובר בהשערה בלבד, ומה שעלינו לעשות הוא לעזור לו כאשר הוא מפגין את ההתנהגות המדוברת.

"מאחר שבהתנהגות שלו הוא מדגיש את הקושי הרב שיש לו כתוצאה מחוסר ההצלחה שלו לצייר ציור, חשוב מאוד שאתם ההורים לא תאמרו לו ‘זה לא נורא’. בעיניו, זה כן נורא. אם הוא בוכה בכי כה גדול וזועק את כאבו, אז אין ספק שבשבילו מה שקרה הוא דבר נורא, והוא כבר חווה אותו ומרגיש אותו. אם נגיד לו שזה לא נורא, זה עלול לתת הרגשה שמזלזלים ברגשותיו, אך להפך – אנחנו רוצים לתת לגיטימציה לרגשות שלו. מצד שני, אנחנו גם לא מתמסרים לרחמים על הילד. אם נגיד לו ‘אוי, איזה מסכן’, אז נלבה ונזין את המשך ההתנהגות הזאת. המסר שלכם אליו צריך להיות מסר אחר, שדווקא מעודד אותו להמשיך הלאה.

"בפעם הבאה שהוא מפגין התנהגות כזאת וזועק בבכי וטוען כי לא הצליח לצייר, אז אפשר לשבת לידו, להגיד לו שזה מאוד מעצבן, ולהציע לו לקום ולצייר מחדש, להזכיר לו שאם הוא מנסה לצייר כמה פעמים בסוף הוא מצליח. צריך לחכות שהוא יאסוף את הכוחות לבד. אם הוא מבקש שיעזרו לו, אז אפשר להתקרב אליו, לשבת לידו ורק להסתכל, להזכיר לו שלאט־לאט הוא יצליח בעצמו, כפי שהצליח בדברים אחרים. כך אנו נותנים לו דחיפה קטנה קדימה ומעודדים אותו להמשיך לעשות, במקום לבכות על כך שלא הצליח לפני כן”.

מיכל דליות מייעצת: כיצד לעורר בילד מוטיבציה ללמידה במהלך החופש?

איך ניתן לשכנע את הילד לא להפסיק ללמוד לאחר תום שנת הלימודים? וגם, כיצד הייתם נוהגים אם בנכם בן ה-3 היה מתחיל לפתח פרפקציוניזם קיצוני?